להיות "אדם רגיש מאוד"

את הבלוג הזה אני כותבת כדי לשתף את האנשים הרגישים ולפתוח להם הזדמנות להכיר את הנושא שיכול להקל על חייהם, לאלו שליוו אותי במסע לעצמי כדי להודות להם על הדרך שעשו איתי ולאלו שפגשו אותי במהלך החיים ולא הבינו את המוזרות שלי ואולי כפי שאני הרגשתי לא נוח איתם, הרגישו גם הם לא נוח איתי.

אני "אדם רגיש מאוד".

למה שמתי גרשיים? מפני שהיום "אדם רגיש מאוד" זה בנוסף למהות, גם מושג פסיכולוגי שמתאר חלק מהאנושות.
ב 1996 כתבה הפסיכולוגית ד"ר איילין ארון את הספר"אדם רגיש מאוד, לצמוח כשהעולם מציף אותך" וב 2011 הספר תורגם לעברית. באותה תקופה הייתי בקשר עם ביאטה שבון שהייתה בין אלו שקידמו את הוצאת הספר בעברית. הספר נכתב על בסיס של מחקר מדעי שהוכיח תדר שונה של מערכת העצבים של האנשים הרגישים מאוד. הספר מתאר את חוויותיהם של האנשים שנקראים כך את ההשפעה של זה על חייהם וכלים לשפר את איכות החיים ולהגיע למימוש הפוטנציאל העצום שגלום בהם. הספר כולל גם שאלון פשוט לזיהוי עצמי בנושא.

אחותי קנתה לי את הספר ליום ההולדת ה-50 שלי לפני שנה וחצי. בהקדשה היא כתבה לי שאני אדם רגיש מאוד ואפילו שאני יודעת את זה, כדאי שאקרא את הספר. באופן מסוים תמיד ידעתי שאני אדם רגיש, אבל עכשיו כשקראתי את ההקדשה שלה, הרגשתי משהו שונה, כאילו הבנה של עצמי באופן אחר ופתאום הרגשתי שהגיע הזמן לקרוא אותו.

קריאת הספר היא לא רק מידע נוסף, קריאת הספר היא חוויה והיא תהליך. זהו תהליך של זיהוי עצמי, של הבנה והשלמה עם האופן שבו חוויתי את חיי, עם האופן שבו החברה סביבי הגיבה אלי ועם ההשפעות של זה על איכות חיי ועל מי שהפכתי להיות.

המקום הקשה ביותר להיות אדם רגיש מאוד היא החברה המערבית. חברה שבה אין מקום לרגש, שאין לו כבוד, זה כמו מקום של חושך עבורנו. חברה שבה אני שומעת "הכל אצלך מאוד", מאוד מטריד, מאוד מרגש, מאוד לא נוח, היא חברה שלא מקבלת את מי שאני כאדם רגיש מאוד.

כן עבורי הכול מאוד כי ככה, כפי שמוכח מהמחקר המדעי שהספר בנוי עליו, בנויה מערכת העצבים שלי, ככה אני אמורה להגיב עם מבנה פיזיולוגי כזה.

בספר היא מראה את האפשרויות שנפתחות לאנשים רגישים מאוד ואת התפקידים שהם מילאו בעבר: סופרים,אומנים, מטפלים, כוהנים... בעולם שלנו אלו המקצועות הפחות מוערכים והאנשים ה"מוזרים".

אם אתם שואלים את עצמכם מאין אני מביאה את המסקנות הללו, התשובה שלי היא, המקור הוא חוויית החיים שלי בחברה שלנו.

כאדם רגיש מאוד אני רואה יותר פרטים, אני מרגישה מאוד את התחושות של האנשים סביבי ואני מבינה דברים רבים לעומק. חברה שדומה לי הגדירה אותנו "דגי מעמקים". חוויית החיים הזו לוקחת אותי הרבה פעמים להתבונן על העולם, על העבר ועל העתיד בעיניים אחרות ולראות דברים אחרים. להיות אדם רגיש מאוד נותן המון יכולות ומתנות ועם זה להיות אדם רגיש מאוד זה לחוות את החיים מאוד חזק ומאוד מציף.

אני חייבת דילול, להיות עם מעט אנשים, להיות הרבה זמן לבד, לעבוד מעט, לצייר הרבה. אם אני ליד הרבה אנשים, אני זקוקה מיד לנוחה, אם איני מקשיבה לצרכים שלי, הגוף שלי מגיב מייד. לאורך השנים סבלתי  כאבים כאלו ואחרים והפרעות בתפקוד הגוף. הגוף שלי מנהל לי את החיים וככל שאני יותר מקשיבה לעצמי ופחות לעולם, כך איכות החיים והבריאות שלי משתפרים.

הספורט שעושה לי טוב זה יוגה, פלדנקרייז, שרירים טבעתיים, שיטות עדינות ואני עושה את זה כמעט כל יום. דברים יותר חזקים גורמים לי להרגיש רע במקום טוב, וזו לא עצלנות או סיבה אחרת, זה פשוט כי דברים אינטנסיביים לא מתאימים לגוף שלי. כשהייתי צעירה סביב גיל 20 והייתי יוצאת לטיולים קשים, הייתי מתעלפת.

במקום שאליו הגעתי היום עם הרגישות שלי, אני יכולה לסלוח לעולם שלא קיבל אותי, הוא לא ידע וגם היום עם כל הפתיחות, אנשים עוד לא יודעים מה לעשות עם אנשים כמוני. עם זאת גם היום להיות בחברה  כשאני מרגישה את כל התגובות שאני מעוררת, גם הלא מדוברות, אלו שאנשים חושבים שהם שומרים לעצמם, זה לא פשוט והרבה פעמים גם לא נעים.

בעבר כילדה הייתי מאוד רגישה וביישנית, אני זוכרת כילדה קטנה שהיו צוחקים על הרגישות שלי ואת הפגיעה שזה יצר בי, ההתרחקות ואת התוצאה. כילדה חייתי הרבה בעולם הדמיון. המציאות הייתה לי קשה מלהכיל ועולם הדמיון הגן על הנפש שלי. בגיל 14 התחלתי להתקרב לעולם, פתאום הייתי בקבוצה, היו לי חברים, אבל מה שעזר לי זה מחסה של ציניות והרבה אגו. אלו היו ההגנות שלי על עצמי.

כחלק חשוב בתהליך ההתפתחות שלי ויתרתי על הציניות ועל חלקים רבים מהאגו שפיתחתי כהגנה. שוב נשארתי חשופה ושוב ברחתי לפינה כמו בילדותי. המעבר שלי למגורים במושב היוו את הבסיס לאפשרות הזאת. כאן רחוק מאנשים יכולתי בזהירות להתחיל ולחשוף את מי שאני ולחפש מקום חדש בחברה. התקופה שהייתי ב"משכן בשביל הנשמה" גם היא עזרה לי כשחוויתי שיש כאלה שיכולים לקבל אותי כמו שאני ללא ההגנות וגם פתאום לראות את הביטוי של היכולות האחרות שלי.

גידול של 2 ילדים רגישים מאוד בתרבות המערבית הדורסנית, היה חוויה קשה במיוחד. המחיר שאני שילמתי על הרגישות שלי היה קשה, המחיר שלהם, בלתי נסבל. המלחמה שנלחמתי עליהם ובשבילם, עזרה להם לתת מקום לרגישות שלהם וליכולות שלהם כבר בגיל ההתבגרות. במקום לחכות לגיל 50 כדי להביא את המתנות שלי לעולם, הם עושים את זה כבר היום. גם שנות הסבל שלהם התקצרו בכמה עשרות שנים. הם יודעים מי הם ולמה הם זקוקים ויש להם את הלגיטימציה לבנות לעצמם את הסביבה שדרושה להם.

הזוגיות שלנו שעברה משברים רבים גם בגלל הרגישות שלי, הגיעה לטוב שהוא מעבר לכל דמיון, תוצאה של עבודה עצומה שעשינו שנינו ועקשנות להצליח לחיות ביחד באהבה גדולה כל הזמן.

 בזכות היכולת שלי להרגיש את האחר ולדייק את המענה שאני נותנת לצורך הפנימי של אלו שמבקשים את הריפוי שלהם, מביא הריפוי שאני עוסקת בו היום, טוב גדול לאנשים שמגיעים אלי וגם בזמן שנחשב קצר,.

את התובנות שלי על העולם כפי שאני רואה אותו מנקודת המבט המיוחדת הזו אני כותבת במידעון שנשלח כל חודש, במאמרים שאני מפרסמת, בבלוג הזה ובאתר שלי, כדי לחלק את השפע הזה לכל מי שזקוק לו.

לפעמים חוויית החיים שלי היא של חיים בעולם חשוך, מה שעוזר לי לחיות כאן היא הידיעה שכולם זקוקים לאור ואם אני מביאה אור לחלק מהאנשים, אז זה מפצה אותי על חלק מהקושי שלי. פיצוי אחר הוא תהליך ההתפתחות שלי ומי שהגעתי להיות היום.

היום כשאני חווה את העולם ללא ההגנות ועם התובנות שמצטברות לי על העולם ועל החיים שלי, זהו עדיין אתגר ומאמץ להיות בקבוצה של אנשים, לפעמים אני גם מרגישה שזהו מאמץ לאנשים שסביבי להיות איתי. היום אני מחפשת דרך חדשה להיות בין אנשים ללא מאמץ ובאופן שימלא אותי ואולי גם פחות אפריע לאלו שסביבי.

 בזמן האחרון יצא לי להשתתף במספר אירועים שהרגשתי בהם שלווה וקבלה ויצאתי מהם מחוזקת ואני מודה לכל מי שמעורב ביצירת האירועים הללו. ברור לי שההבנות על מי שאני עוזרות לי למצוא את מקומי בעולם. אני מזמינה את אלו שהם רגישים מאוד לצאת למסע הגילוי העצמי, זה משפר מאוד את איכות החיים ואת הטוב שאנו יכולים לחוות בעולם.

אומנות, החוויה והתרומה

אני יושבת ברומא, בבית קפה, מול כיכר יפה, מסביב כרכובים ופסלים, ארמונות וכנסיות מצוירים, ממולי גן ורדים בעציצים ושקט מסביב.

מה שאני אוהבת ברומא זה שהיופי נמצא בכל בית ובכל פינה: פסלים, בתים יפים, ציורים , מזרקות, נותנים לי תחושה שמישהו שם פה אהבה ברוחב לב והלב שלי מגיב רוקד ומאושר.

האמנות כאן נכנסת פנימה עם כל נשימה, ומעוררת את הלב ואת האהבה.

החיים כאן נראים כאילו רק האמנות היא המשמעות: מיכאל אנג'לו, ברניני, רפאל, כולם מסביבי, כל-כך נוכחים כאילו הם חיים. הרגשות שלהם והמאבקים שלהם נמצאים באמנות שהשאירו אחריהם, בכל מקום בעיר הזאת, הם ועוד רבים אחרים.







הלכתי לראות את הפסל "משה" של הפסל מיכאל אנג'לו, עמדתי שם וליטפתי אותו עם העיניים שלי. כמעט יכולתי לראות את הפסל עובד על הפסל, מוציא אותו מתוך הסלע. עובד עם הכלים שלו ומוריד את האבן כך שהפסל יתגלה. אני מקנאה בו, בהתרגשות שלו בזמן הפיסול.













עבורי החלק המרגש ביצירה זה ההכנה שלה. כשהיא מוכנה, אני אוהבת אותה ושמחה בה, אבל החלק המרגש זה לעשות אותה. בהתחלה אני חולמת אותה, אחר-כך אני מחפשת מה אני צריכה כדי לתת לה לצאת מתוכי. היא כאילו משתלטת עלי ואני הופכת לכלי שלה. אני כולי נמצאת בלב וביד, אני הופכת למברשת שמציירת, אני כולי אהבה. להיות המכחול, זהו הזמן הכי מאושר עבורי.


בעבר חוויית היצירה הייתה שונה לחלוטין. כשיצרתי הייתי נאבקת, הייתי מתאמצת, הייתי נלחמת ובסוף נהנית מהתוצאה.
תהליך ההתפתחות שעברתי שינה אותי וחיבר לי את העין, היד והלב, ללא מחסומים ביניהם. כולי אהבה, כולי מברשת.
יצירה עבורי זה דבר ממכר, חווית היצירה היא כל-כך חזקה, שהיא כמו אקסטזה והיא נמצאת רק כשיוצרים, לכן אני רוצה ממנה קצת כל יום. יותר זה יהיה יותר מדי ועוצמת החוויה תתיש אותי.




הביקור ברומא גורם לי לרצות לעסוק ביום יום יותר באמנות. למשל אם היה לי סדר יום כזה שבבוקר הייתי מציירת נגיד שעתיים ואח"כ אתפנה לשאר הדברים שאני עושה. בעצם יש הרבה דרכים לצייר יותר ובטח יש דרך שתתאים גם לי.

בתקופות של התפתחות אינטנסיבית או אתגר אחר, הציור מרגיש לי כאילו הוא אוסף אותי. אני יכולה להיות בחולשה וברגע שאני עם המברשת ביד בדקות אני מתרוממת ומתחזקת. עבורי מעבר לכל השאר זה מה שמחזיר אותי להיות אני ומחבר אותי למהות העמוקה ביותר שלי.

 איזה מזל שיש בנו את יכולת היצירה.

להיות אמא לילדת העידן החדש

עבורי להיות אמא היה מילוי משאלה שייחלתי לה זמן רב. התהליך שלקראת ההורות עיצב בי מוכנות ורצון להיות שם באמת, כל כולי עבור ילדי.

 כשנולדה בתי הבכורה ראיתי בה קסם ומתוך למידה מספרים והתבוננות בה, ראיתי שיש בה הכול. מאותו מקום גם כיבדתי אותה, שמחתי על מי שהיא ועל היושרה שלה והקשבתי לה. 
זה כמובן לא קרה ברגע, בתוך ההתבוננות עליה והניסיון שלי להבין אותה ראיתי את הדרך שדרכה היא מתבוננת על העולם, הקשבתי לתובנות שלה והתפעלתי.
כבר מגיל צעיר ביותר השתדלתי לא לבקר את המסקנות שלה אלא לבדוק אותן בעצמי באמת ולפתוח לשתינו את האופציה שהיא צודקת גם אם אני איני רואה זאת כך כרגע.
השתדלתי לא להשתמש בביטוי "את טועה", מתוך ידיעה שגם אני לא מושלמת וזה שאני הגדולה לא הופך אותי ליותר יודעת. לדוגמה, פעם כשהייתה בערך בת 3, נסענו ברכב והיא הצביע על רכב אחר ואמרה לי שיש עליו סולם. אני לא ראיתי אותו ואמרתי לה, אני לא רואה אותו. כאשר עברתי ליד הרכב אכן גיליתי את הסולם, התחושה שלי הייתה "מזל שככה הגבתי".

במשך השנים היה לבתי קושי להסתגל לחברה שפגשה, לתרבות שאינה מכבדת את הצרכים שלה, למערכת חינוך שמנסה להפוך אותה להיות כמו כולם ולאבד את החיבור שלה לעצמה, לרגישות שלה ולחכמה שלה. היו מורות שאמרו לי שהיא רגישה מדי וצריך לסגור לה את הלב, היו מורות שאמרו שהיא צריכה ללמוד להשתעמם, שזה חשוב לחיים. הסברתי להן שלסגור את הלב זו לא אופציה מפני שאז תאבד את היכולת שלה לאהוב ולהיות אדם שרואה אחרים, ולהשתעמם מזיק וגורם לדיכאון וחרדה. כמובן שהיו עוד דיונים כאלה ואחרים עם האנשים שהיו סביבה בשנים הללו.

דיון נוסף היה לי עם אחת הסבתות שלה על נושא הנימוסים. הילדים שלי שהיו בישנים לא אמרו שלום לכל מי שהגיע, כשהסבתא אמרה שזה לא מנומס, אמרתי לה שאני רוצה להגיע למצב שילדי אומרים שלום לא מתוך כורח, אלא ממקום שבאמת אכפת להם. אני מאמינה באכפתיות ואותנטיות ולא בחוקים קרים ומנותקי רגש כמו נימוסים. כבר בגיל ההתבגרות ניתן היה לראות שילדי רואים את האחר ואת מה שהוא מרגיש ויש בהם אמפתיה, אכפתיות ואותנטיות.

תפקידי באותן שנים היה לתת לה את הלגיטימציה להיות מי שהיא ולאפשר לה לבנות לה את הסביבה שבה תוכל לפתח את היכולות שלה בעולם. בנוסף תפקידי היה לעזור לסביבה למצוא דרך שתאפשר לה להיות חלק מהעולם בלי לוותר על עצמה. לפעמים האתגר היה גדול ולא תמיד הסביבה שיתפה פעולה בקלות. היום עם ילדי השני, גם מערכת החינוך שבה הוא לומד, מאפשרת לנו די בקלות לעזור לו לבנות את המצב שמתאים לו.

דבר נוסף שהיה לי חשוב להעביר לה הוא שכדי להיות מאושרים חשוב לנו להיות מי שאנחנו ולמצות את היכולות שלנו באופן שיביא טוב לעולם.

אחד התחומים שבתי בחרה לעסוק בהם הוא החינוך ממנו סבלה לא מעט. נושא החינוך לחשיבה וחשיבה ביקורתית בארץ נמצא במצב ירוד ביותר. רוב החינוך עוסק בשינון לבגרויות. שינוי החינוך בארץ לחינוך לחשיבה, הינו בעיניה קריטי לעתיד שלנו. ממקום זה היא למדה חינוך בעצמה דרך ספרים ועבודת מחקר שעשתה בתיכון והיום היא כבר פועלת לכיוון הזה.

מתוך החופש להיות מי שהיא ומתוך פיתוח היכולות שלה לאורך שנים, הצליחה בתי להגיע למצב שבו בגיל 19 כבר ניתן לראות את התוצאות של הפעולות שלה למען החברה בנושא החינוך.

ברור שכאם אני גאה בדרך שלה ובדרך שלנו, עם זאת המטרה של הסיפור שלי הוא להראות שאם מתעקשים לתת לילדים להוביל ואם מאפשרים להם להתחבר לעצמם, המתנות גדולות לכולם וגם שהשינוי בעולם קורה כבר עכשיו, נשאר רק לפתוח את העיניים ולהסכים לראות. 

גלגוליה של האהבה העצמית

כשהייתי קטנה' כמו הרבה ילדים בדורי, גדלתי די לבד. הורי היו עסוקים ב"לשרוד" ואני גידלתי את עצמי. היו בזה חסרונות והיו גם יתרונות.
אף אחד לא חינך אותי ולא אמר לי מה לחשוב, לא היה את מי לרצות אז לא למדתי לוותר על עצמי למען אחרים.
מצד שני לא היה לי על מי לסמוך אלא רק על עצמי. למדתי שאני צריכה לשמור על הכוחות שלי, ברגע קשה זה מה שיהיה לי. למדתי שלשקר מחליש אותי ולכן אני חייבת להיות ישרה ואותנטית, זה היה כורח קיומי.
למדתי לבדוק מה מחזק אותי ומה מחליש ולהוציא את המחליש מחיי, לא הייתה לי אנרגיה לבזבז אם רציתי לשרוד.
למדתי שרק אני יכולה לאהוב את עצמי וגם זה היה תנאי הישרדותי. האהבה לעצמי הייתה שם תמיד כדי שאוכל לעמוד בדברים שהחיים יביאו לפתחי.

היום כשהחיים נרגעו וטוב לי, פתאום נזרקה לעברי שאלה, האם את אוהבת את עצמך? נדהמתי, אני? כמובן, תמיד אהבתי את עצמי.

אחר-כך עצרתי ושאלתי את עצמי, למה השאלה הזו הגיע לחיי? למה נשאלתי על האהבה העצמית שלי? החלטתי לצאת למסע בעקבות השאלה.

האם האהבה העצמית שלי שהייתה שם כל השנים מתאימה גם היום, בדיוק באותו האופן? האם אהבה עצמית יכולה לשנות את אופיה?

האהבה העצמית שלי הייתה, שילוב של:

• קבלה של מי שאני
• נתינת עדיפות להשקעה בתיקון דברים שיהפכו אותי לאדם יותר מאוזן ויותר קשוב לאנשים אחרים ולחיים עצמם
• אהבה לדרך שאני הולכת בה
• אהבה להתמסרות שלי לדרך
• הערכה להתפתחות שלי  
• שמחה על היכולת שלי לשרוד את מה שאני פוגשת בחיים ומה שאני מצליחה לייצר בהם
• אהבה ליכולת שלי לקום כל פעם מחדש ולהמשיך
• הערכה לעשייה שהייתי שותפה בה.

והיום?
היום כשאינני מרגישה שורדת, ממה תבוא ההערכה שלי לעצמי? על מה אני מעריכה את עצמי היום?

היום אני אוהבת אותי שמשתקפת בדברים שעשיתי בעבר, בצמיחה האישית שלי, בבית שלי, במשפחה שלי, בילדים שלי ומה שעשיתי עבורם אלו הן תוצאות של העבר וגם היום אני אוהבת את עצמי עליהם.

אני מתבוננת על מסע חיי ואני אוהבת אותו, את אותו מסע שכאב לי עד לא מזמן אני אוהבת וגם את ההולכת בו.

כל זה לגבי העבר וכיצד משתקף ההווה באהבת החיים שלי?
אני אוהבת את זה שפשוט לי לחיות אותי ועל זה שהרווחתי את זה בעבודה הפנימית שלי.

אני אוהבת את עצמי על זה שבחרתי לטייל עם אמי ומשפחתי כי הם חשובים לי. אני אוהבת את עצמי על האכפתיות שבי שלקחה אותי לבשל ארוחה למשפחה שלי, על ההנאה משיפוץ שאני עושה בבית, על האהבה שיש לי לאנשים, על האכפתיות שלי לאנשים, על היכולת שלי לצייר ולצור, על ההוויה שלי שהופכת אותי למכחול כשאני מציירת ועל האהבה שיש בי לעולם ולמסע של האנושות. אני אוהבת את עצמי על מי שאני.

האם יש קשר בין האהבה העצמית לעשייה שלי? אני מתבוננת על העשייה שלי ומתבלבלת.

כשאני עובדת עם אנשים, אני מלווה אותם בתהליך שלהם, מדברת עם הנפש שלהם ועם המודעות שלהם ומנסה לתמוך ביצירת שיח בריא ביניהם ובין החלקים שלהם. כשאני כותבת אני חולקת את הידע שלי ומפזרת אותו בעולם. אני נהנית מכל רגע כשאני עושה את הדברים הללו, אך האם זה גורם לי לאהוב את עצמי? האם זה קשור בכלל לאהבה העצמית?

אני מתבוננת על האנשים שאני מלווה בעבודתי, על ההתפתחות שהם עושים, על הריפוי שהם עוברים. על מה שהם מצליחים ליצור בחיים שלהם וקוראת לזה קסם. אבל כשאמרה לי מישהי "את הצלת את החיים שלי" לא התחברתי לזה, זה לא הצליח להיכנס לתוכי, מפני שעבורי זה לא אמיתי. היא הצילה את החיים שלה, היא עשתה עבודה מדהימה, היא זו שעברה במקומות שחורים ביותר ונלחמה על החיים שלה. היא זו ששאלה את השאלות והפנימה את התשובות, היא זו שנלחמה על האני שלה.
ומה אני עשיתי שם כל אותם חודשים? פגשתי אותה פעם בשבוע כשיכלה להגיע אלינו, ליוויתי אותה, נגעתי בה,  החזקתי עבורה את האמונה שאפשר לרפא את הנפש, החזקתי עבורה את התקווה שזה יקרה, הצטרפתי אליה למקומות השחורים של הנפש כדי שלא תהיה שם לבד, ניסיתי להאיר בה דברים שהיו רדומים, ניסיתי להראות לה עוד אופציות שהיו סגורות עבורה, ראיתי בה אדם שלם ויפה והייתי שם יחד איתה. על מה מזה אני אוהבת את עצמי? אולי על זה שאני נמצאת שם איתה ובעיקר על מי שאני כשאני נמצאת שם.

 חנן שאתו אני עובדת, התחיל לדבר איתי על פירות הרוח שלנו.
עבורי פירות הרוח שלנו הם אותם דברים שהושפעו או השתנו מכך שהרוח שלנו נגעה בהם. פירות הרוח יכולים להיות פיזיים כמו ארוחה או ציור, חוויה שהנוכחות שלנו שינתה, או מחשבה שלנו ששינתה מהלך של דבר כלשהו בעולם.
דרך פירות הרוח שלנו אנו יכולים לראות אותה. אני אוהבת את הרוח שלי ואת פירותיה, אך אלו הם לא המעשים, אלו ההשפעות שיש למי שאני על העולם.



ומהי אהבה עצמית עבורכם?


את התמונות צילמתי בגני טיבולי באיטליה, יופי ומים אין סופיים.

שחזור טראומה עצמי

יום ראשון, מפל המטאורים השנתי מלמעלה וכאן למטה אני מגלה שהגנן שלי עשה תספורת לגן התבלינים שלי. הרגשתי נורא, כאילו החריבו לי את הגינה.

בעלי אמר לי שהתגובה שלי מוגזמת, חמותי אמרה שאכן זה פחות יפה אבל עדיין התגובה שלי מוגזמת. אני חוויתי כאילו קרה אסון. הרגשתי כאב עצום בלתי ניתן להכלה. כשחמותי ניסתה להראות לי שהכאב לא סביר, אמרתי שזה לא רלוונטי. כשהיא שאלה כיצד ניתן לעזור לי, אמרתי לה שיכילו אתי את הכאב שלי גם אם הוא לא סביר.

בעיני ראיתי את יערות העד כשהעצים שלהם מופלים ע"י אנשים. הרגשתי את הכאב של האנשים שהבית שלהם שם נחרב, את החיות המבוהלות שהבית שלהן נחרב, את הצמחים המיוחדים שייכחדו בהרס הנורא. כאבתי את הכאב של כולם והוא היה עצום. כמעט ביקשתי להפסיק להרגיש, זה היה מעבר לכוחותיי.

כולי נחלשתי, בקושי תפקדתי בבית, מצב הרוח שלי היה קשה וכולם הרגישו שמשהו קורה לי. היום כשאני יודעת להכיל את הכאב זה לא יצא על האחרים שסביבי, פשוט לא הייתי נחמדה כרגיל. כשחשבתי להתלונן לגנן על מה שעשה, בעלי הציע לי לעצור, הוא אמר לי קודם תתאוששי ואחר-כך תתקשרי. נשאר לי רק להיות עם הכאב עד שיעבור ולנשום.

התקשרתי לחברה וסיפרתי לה מה אני עוברת והיא הראתה לי, שזה שחזור של טראומה. הפער הזה בין המציאות לחוויה, הוא סימן מרכזי בזיהוי של שחזור טראומה.

בהמשך היום הכאב נחלש, ויכולתי לראות שהמציאות אכן פחות נוראה מהחוויה שלי. שמחתי על האופן שבו פעלתי. הכלת הכאב וקבלת העזרה בהכלה, הן הדרך לעבור כזה מצב. הכאב שהסכמתי להכיל יצא מתוכי וחוויתי תחושה של שחרור גדול, גם נראיתי זורחת. הטראומה נרפאה. החוויה הקשה יצאה מתוכי.

בתהליכים מכוונים של ריפוי טראומות נעורר את החוויה הקשה, נכיל אותה, ונכוון ליצירת חוויה טובה להחליף בה את הקודמת.

היכולת לתפקד כך בתוך שחזור טראומה, קבלת העזרה וההכוונה של בעלי, בלי להפיל את החוויה הפנימית שלי על הסביבה, חסכו ממני את הצורך לטפל בבלגן שהיה נוצר אם הייתי מתפקדת אחרת ומשליכה החוצה את הקושי שלי. 

כשנבין ונקבל את זה שלפעמים החוויה הפנימית שלנו לא תואמת את המציאות שבחוץ, נסכים להכיל כאב רק בכדי לרפא אותו, נוכל לעבור תהליכי ריפוי בעצמנו ונחסוך לנו לתקן את הבלגן שעשוי היה להיווצר בחוץ. הזמן לבחון את הדברים בחוץ הוא לאחר שהכאב עובר וזה קורה כשעוצרים ונושמים לתוך הכאב, בלי להלחם או לשפוט אותו. כשכואב לי זו עובדה   שנשימה היא הדרך המידית להתמודד אתה.

שחזור טראומה קורה כי זו הדרך של הנפש והנשמה לרפא את חוויות העבר המודעות והלא מודעות. התזמון יקבע ע"י הנפש כשהיא תרגיש שיש לנו את הכוחות לכך והיכולת לעבור את הקושי. בהחלט חשוב לסמוך על ההחלטה שלה שאנחנו יכולים לעבור את הקושי אם בחרו לנו אותו  עכשיו.


מאחלת לנו ריפוי עצמי באהבה.

(את התמונות בחרתי מתוך הנופים שפגשנו בטבע הנפלא של הרי הרוקי הקנדיים).

סבב קניות, גם צרכנות יכולה להיות הרמונית

חופש גדול ורצינו חופשה משפחתית. הבן שלנו נדב הודיע שהוא מסכים, בתנאי שנישאר בבית. כיף לו איתנו אבל הוא צריך את הזמן שלו והמקום שלו. הסכמנו ומיד ידעתי שלקחתי אתגר. האתגר הוא להיות בבית ולהרגיש בחופש, איך  אוכל לנוח כשאני בבית?

בחופשה שלנו לקראת יום שישי החלטתי שאצא לקניות. בזמן האחרון איני עושה את זה הרבה וזו הזדמנות. בבוקר לפני שיצאתי בעלי שאל אותי "למה את עצבנית?", רציתי לענות לו "אני לא עצבנית?", אבל לפני שעניתי עצרתי ובדקתי עם עצמי ו... אכן הייתי עצבנית. התחלתי לבדוק וגיליתי שממש קשה לי ללכת לקניות בחופשה שלי.

ראשית פתחתי את כל האופציות כולל זו שלא אצא לקניות. אחר-כך שאלתי את עצמי אם הייתי נניח בפרובנס, הייתי מסתובבת בחנויות או בשוק? בטח שכן, אז מה ההבדל? אם מזמן לא יצאתי לקניות ואני בחופש אז אני יכולה ליהנות מזה כמו בחו"ל. וחוץ מזה כאן בארץ אולי אפילו אפגוש אנשים שאני אוהבת.

שימו לב לדבר עם עצמי ללא ביקורת ולהקשיב לקולות מבפנים, זה מה ששינה לי את היום. ומי פתח לי את הדלת לשם? אני. זה שיכולתי, כששאלו אותי למה אני עצבנית, לעצור, ולהקשיב פנימה במקום להתעצבן עליו, זה מה שפתח לי את האופציה שהיום ימשיך אחרת עוד לפני שהתחיל. אם תנסו את זה תראו שזה בדרך כלל לא הדבר הטבעי לנו.

בהמשך, לפני כל חנות שהלכתי אליה, בדקתי אם אכן זו הבחירה שלי כעת. סדר החנויות שהלכתי אליהן היה מה שהתאים ללב שלי ולא לשכל שלי. בכל הזמן הזה גם השארתי את האופציה שיש חנויות שלא אלך אליהן אפילו שמשהו בתוכי רצה. הרגשתי תחושת חופש. ו... נהניתי מכל רגע.

בהמשך היום הגעתי לסופר, והחנות המתה אדם. פתאום פגשתי חברה שלי, יסמין. כשאמרה שהמקום נורא, ממש התפלאתי, אני לא  הרגשתי ככה, ויכולתי ממש לשמוח על הפגישה שלנו. אני מניחה שזה קשור לתחושה שלי שאני בחופש להיות כאן ולא חייבת.

בסוף כשהייתי בקופה ועשו לי את החשבון, הייתי בטוחה שאם כל-כך נהניתי בקנייה, זה הולך לעלות לי המון. גם כאן חיכתה לי הפתעה. זה עלה הרבה פחות ממה שברגיל. התחושה הטובה שלי, עזרה לי לקנות מעט. לא קניתי מפחד שלא יהיה, לא היה לי על מה לפצות את עצמי. פשוט קניתי את מה שצריך. את זה ראיתי בחשבון.

חזרתי הביתה והודיתי לבעלי על השאלה, ולי על ההקשבה.

כשסיפרתי לבתי בת ה-18 את ההשתלשלות של הדברים היא אמרה "זוהי צרכנות הרמונית".

עכשיו כשאני הולכת לקניות או מזמינה מהחנות, אני בודקת את עצמי, האם אני בחופש? כי אם לא, זה יעלה לי גם בתחושה קשה וגם בכסף.

באירוע הזה השתמשתי בכמה כלים פשוטים, סימנתי אותם בסגול. ברשימה הבאה תרגמתי את האופן שפעלתי לשמות של כלים (אותם צבעתי בכתום):

• בעלי שאל אותי ואז עצרתי ובדקתי עם עצמי - להקשיב לבן זוגי בתור נציג של קול פנימי שלי
• פתחתי את כל האופציות - לפתוח תמיד את כל האופציות גם אלו שאנחנו לא אוהבים או מאוימים מהן
• שאלתי את עצמי אם הייתי נניח בפרובנס - לעשות סימולציה של מצב דומה אבל אחר, כזה שנרגיש בו אחרת
• כאן בארץ אולי אפילו אפגוש אנשים שאני אוהבת - להזמין את מה שיעשה לי טוב
• לדבר עם עצמי ללא ביקורת ולהקשיב לקולות מבפנים
• להקשיב פנימה במקום להתעצבן עליו - להקשיב פנימה ולשים שם את תשומת הלב, מה שקורה בחוץ רק מכוון אותנו לשם
• לפני כל חנות שהלכתי אליה, בדקתי אם אכן זו הבחירה שלי כעת - לבדוק כל רגע אם אני עדיין פועלת מתוך  בחירה חופשית
• מה שהתאים ללב שלי ולא לשכל שלי - ללכת עם הלב, לבדוק עם השכל שזה אכן קורה, ולהאט בעזרתו
• בכל הזמן הזה גם השארתי את האופציה שיש חנויות שלא אלך אליהן - להשאיר את כל האופציות פתוחות
• הודיתי לבעלי על השאלה - להודות לשליחים שבחוץ
•  ולי על ההקשבה - להודות לעצמי

שוב ושוב אני בודקת את עצמי, האם אני בחופש? מה שלוקח לי את החופש אלו תפיסות העולם שלי ולא אנשים מבחוץ, עבורי, התפקיד של האנשים מבחוץ הוא לעזור לי לזהות את המקומות שתפיסות העולם שלי כובלות אותי. לכן אני קוראת להם שליחים. אלו הם השליחים של הנשמה שלי שעוזרת לי להגיע לתחושת החופש.

רשימת הכלים הזו עובדת עבורי כל רגע. אשמח לשמוע אם הכלים הללו עובדים גם בשבילכם.

את התמונות שבחרתי הפעם  צילמנו כולן בארצנו היפה.

שבירת אגו

עד היום לא באמת יכולתי להסתכל אחורה אל חיי הבוגרים. בעצם זה הרגיש לי כמו טירוף שעברתי דרכו. אולי אפילו פחדתי להביט עליו בעיניים. קיבלתי אותו וסגרתי אותו.

אני זוכרת תקופות שחברות היו אומרות לי שכמות האירועים הקשים והרצף שלהם שהופיעו בחיי הם בלתי אפשריים. לא כאן המקום לפרט את מה שעברתי, אולי ביום מן הימים אני אכתוב על כך ספר. אני כן יכולה לומר שהתחושה שנבנתה בתוכי הייתה, שאני יכולה להיות בטוחה שאם טוב לי, מיד יופיע קושי חדש, שכך זה החיים, רצף אין סופי של קשיים ושהתפקיד שלי הוא להצליח לנשום ולהתחזק בין דבר לדבר, כדי להיות מוכנה לדבר הבא וכדי לתמוך באלו שתלויים בי (בעיקר ילדי). אני זוכרת שבתוך כל הרצף הזה ועל אף העובדה שהייתי בטוחה שהקשיים ימשיכו,  
יום אחד הרגשתי  שאיני פוחדת יותר, עם מה שיבוא אני אסתדר. סוף סוף יכולתי לישון בשקט, ללא סיוטים בלילה.

רצף הקשיים הזה:

• לא אפשר לי לאחוז בשום דבר מחליש או מיותר, הוא הכריח אותי  להתמקד בעיקר בלבד ולזכך אותו יותר ויותר
• לבדוק כל רגע לאן מופנית האנרגיה שלי והאם יש עדיין משהו שאוכל לי אנרגיה ואינו הכרחי
• ללמוד ליהנות מכל דבר אפשרי. לכבד כל טוב שנקרא בדרכי ללא שיפוטיות על הגודל שלו או הדרך שהוא הופיע בדרכי, ולמלא את עצמי באנרגיה מתוך הטוב הזה (לא יכולתי לוותר על אף גרגר אנרגיה שהזדמן לי)
• הרצף גם לימד אותי על הסבל, על הכוחות של הנפש שנגלים ברגעים הקשים, על ההתחסנות של הנפש בהתעמתות ארוכת טווח עם קושי
• למדתי לכבד את הנפש ולסמוך עליה, להתמסר לה ולשחרר אותה לרפא בתוכי את מה שנדרש
• למדתי שדרך חסומה ותחושת חוסר אונים, יכולים להיפתח רק כשהנפש פותחת דלת חדשה ואופציות חדשות בתוכי
• למדתי להכיר את החלקים שבתוך הנפש שלי ולכבד אותם
• למדתי לחבק את האגו שלי כשקשה לו והוא מפוחד, להתחשב בו, לדבר אתו ולבחור יחד את המשך הדרך שאפשרית גם לו, כדי שנוכל יחד לשתף פעולה ויוכלו להיפתח לי אופציות חדשות להמשך
• למדתי שהזעם כשהוא מכוון ביד מנוסה, הורג בתוכי את מה שחוסם לי את החופש מבפנים
• למדתי להקשיב לקולות הפנימיים, ללמוד מהם ולכבד אותם ללא שיפוטיות

במצבים שהייתי, לא יכולתי לוותר על מילוי הצרכים הבסיסיים שלי, אחרת לא הייתי מחזיקה מעמד. יחד עם זאת למדתי שאת הצרכים הבסיסיים של כל מי ששותף לאירוע, ניתן תמיד למלא.
אחד הצרכים הבסיסיים שלי באותה תקופה היו אנשים שיקשיבו לי, שאוכל לפרוק איתם את הנטל ולחשוב איתם כיצד להתמודד.
החברות שלי היו משענת מאוד עוצמתית ועזרו לי להכיל את הכאב העצום שפגשתי וחוסר האונים.

ידעתי שילדי זקוקים לי מאוד ואני חייבת לשמור ולהגן על עצמי עד כמה שניתן, לכן הקפדתי להיות מוקפת בחברות, מטופלת גוף ונפש ומוזנת בצורה בריאה. הרגשתי שעטיפה כזו תאפשר לי להמשיך את חיי ולתמוך בילדי.

בתוך כל אותן שנים, פיתחתי דברים חדשים, למדתי מקצוע חדש, השתתפתי בהקמה של ארגון שעוסק בריפוי ונהניתי מהרבה דברים. בחרתי להתפתח מכל דבר, להפוך כל אירוע לתהליך ריפוי פנימי, והעבודה הייתה רבה וארוכת שנים.

נשאלתי במשך השנים, איך איני מתייאשת, איך הזוגיות שלנו עומדת בכל זה. התשובה היחידה שיש לי היא שהיו לי מספר בחירות ברורות שליוו אותי:

     1 . ללמוד ולהתפתח מכל דבר, גם אם הוא בגודל של גרגר

     2 . לא להתעסק ב"למה", למה זה קורה לי, למה אחרים עושים כל מני דברים...

     3 . אהבתי את בעלי ולא הסכמתי לוותר עלינו

     4 . להלחם על טובת ילדי כי אני אמא שלהם 

בשנתיים האחרונות הדברים הלכו והסתדרו, הלכו ונרגעו. מצאתי את עצמי מתבוננת על חיי והרצף של הקושי הבלתי פוסק הולך ונחלש. הקמתי מרכז התפתחות פרטי במשק שלנו ומצאתי לי את המקום שהכי מתאים לי להיות.


בעקבות העבודה המשותפת שלי עם הפסיכיאטר דר' חנן גולדמן, מצאתי גם את השקט שבתוכי, למדתי לסמוך על המרכז שלי ולמדתי להכיל את הטוב. 

היום פגשתי פעם ראשונה מאז ילדותי מחשבה על שעמום. זה לא שאני אשתעמם, אבל פתאום יש אופציה כזו, מהמקום שלי היום, זו מחשבה משמחת.

יש לי המון מה לתת לעולם. היום בגיל 51 אני יודעת שמי שזקוק לי יגיע אלי. הכתיבה מספקת לי את התחושה שאני מחלקת מתנות שקיבלתי ואני יכולה לנוח ולצייר ולעשות את מה שאני באמת נהנית לעשות. אפילו עבודות הבית הן כיף עבורי ועם זאת אין בהן שום לחץ, הכול מחכה לי בשלווה.

בעברי התעניינתי בידע האינדיאני ולמדתי גם את העבודה עם הקלפים האינדיאנים.
אצל האינדיאנים כדי להפך לשמאן, שהוא המנהיג הרוחני והמרפא צריך לעבור תהליך של שבירת אגו. האינדיאנים בתהליך הזה מפגישים את השמאן לעתיד עם כל הפחדים האפשריים ומעבירים אותו סבל מתוכנן היטב, כמו למשל לקבור אותו חי באדמה עם צינורית אויר ולהשאיר אותו כך לבד ביער.

האגו הוא המנגנון שאחראי על ההישרדות שלנו. תהליך שבירת האגו לא באמת שובר אותו, הרי הוא מנגנון הכרחי. התהליך מנקה אותו מכל הפחדים המיותרים וכל המקומות שבו האדם מרגיש שהוא נפרד מהעולם. 

עבור האינדיאנים הטוטם הוא תיאור של האדם וגורלו. ניתן לחשוף את הטוטם של האדם גם בעזרת קלפי הסגולה האינדיאנים (Medicine Cards).

ביום הולדתי הצלחתי לחבר בין אירועי חיי לבין הטוטם שלי שבו הקלף של שעור החיים הוא שבירת אגו.

ברור לי היום שמה שקרה לי בתהליך חיי הוא תהליך של ניקוי האגו מפחדים ומהפרדות אל חיבור לאהבה לכל חי ולעולם.

בהסתכלות אחורה אני יכולה לראות, שעל אף הקושי שעברתי בחיי, הם הובלו למקום שבו אני נמצאת היום ביד אוהבת ואכפתית.


אני מודה על כך ומקבלת את מה שעברתי בחיי באהבה.

מאחלת לכולנו שנים של שקט ושל נחת. 

היום יום הולדת

היום יום הולדתי ה-51. התעוררתי מוקדם, הכול שקט. רק הציפורים מצייצות. אני מרגישה בתוכי בת 16 ומאושרת כמו אשה בשלה. אני מתבוננת על השנה האחרונה וזו הייתה השנה הטובה בחיי.

האהבה ביני ליובל בעלי, אהובי, גדלה והבשילה ויש תחושה שאם זה כך אחרי 22 שנים ביחד, אז אין גבול להתפתחות וההבשלה של האהבה.
הילדים שלי מסתדרים בעולם ואני רגועה. נטע אפילו כבר מביאה את המתנה שהיא לעולם והעולם מקבל אותה באהבה גדולה ובזרועות פתוחות.
התחלתי לבנות את המשק שלנו ולקדם אותו וזה בנה לי תחושה של אושר וחיזק את השייכות שלי לאדמה.
אנשים שונים שליוויתי בתהליך ההתפתחות והריפוי שלהם חוזרים עם תיאורים נפלאים על מה שקורה בחיים שלהם. הסדנאות שאני מנחה "בבית זוגיות וחיים הרמוניים" מביאות לי אושר גדול. 
המתנות שה"זוגיות ההרמונית" מביאה לעולם ממלאות אותי בתחושה שאני עושה בדיוק את מה שאני אמורה לעשות.
הכתיבה מאפשרת לי לשתף ולתת מכל מה שיש בי לכל מי שרוצה לקבל.
השנה בניתי גם בפיזי וגם אנרגטית את "בית זוגיות וחיים הרמוניים" אצלנו בחצר. הבנייה הפיזית התחילה בדצמבר האחרון וזה פשוט בלתי נתפס שזה לא לפני 10 שנים, למשל.
המציאות ממקמת את עצמה בתוכי כל-כך מהר שהעבר מתרחק בקצב מזורז.

ומה לשנה הבאה?
השם האינדיאני שלי הוא "אוהבת כל הדברים".
השנה הבנתי עוד את משמעות השם. לאהוב את הכול זה אומר כול מה שהיה בחיי וכל מה שמגיע אלי.
היום קל לי לאהוב את מה שמגיע, אבל את העבר כולו זה עדיין קשה.
למדתי לקבל הכול, למדתי להתמסר למה שיש ובכל זאת לאהוב הכול זו מדרגה חדשה ומאוד גבוהה עבורי.

אתמול ליום ההולדת בתי הקריאה לי קטע שכתב הפילוסוף ניטשה וביקשה שאשכח את העבר.  
איני יודעת אם אני אמורה לשכוח, יש לעבר חשיבות רבה עבורי גם כאדם פרטי וגם במטפלת ומורה. בעבר נמצאים השורשים שלי, ובני אדם עם ההתבגרות, העבר מתחזק אצלם.
ועם זאת אני מבקשת השנה ללמוד לאהוב את הכול וגם את כל מה שהיה ולעבור את התהליך הזה בקלות וברכות.

אני מאחלת לי ולעולם כולו, שנה של אהבה.

מה שלא הורג מחשל, האמנם?

שנים שמעתי את הביטוי "מה שלא הורג מחשל" שמעתי והתעצבנתי. את המשפט שמעתי כמובן כשאני הייתי עם קושי בחיים או מישהו אחר שהכרתי. הביטוי הזה נתן לי תחושה של זלזול בקושי שלי, חוסר אכפתיות או בריחה מלקיחת אחריות. הרגשתי שזה נאמר כדי לצאת ידי חובה ובעיקר השאיר אותי עם הקושי לבד.

בהמשך החיים ראיתי אנשים שפגשו קושי והתמוטטו, הם לא מתו, לפחות לא בהתחלה, הם חלו פיזית, או התמוטטו נפשית, והפסיקו לתפקד. ראיתי את זה עם מבוגרים וראיתי את זה הרבה עם ילדים.
ממחקר אישי שהגיע אלי שנעשה עם צה"ל הראה שמתוך בערך 115 הרוגים בשנה האחרונה, שחלקם גם תאונות דרכים של נהגים שחזרו שיכורים ממסיבות, 60 מקרים הם התאבדות (לא כל המקרים הוכרו כך בצה"ל). מספר בלתי סביר בעליל,שהופך את ההתאבדות לגורם הראשי של מוות בצה"ל.
מחקרים אחרים שקראתי מראים עשרות אחוזים של אנשים עם דיכאון שחיים ביננו. ממאמר שקראתי "נתוני ההתאבדויות בישראל גבוהים באופן משמעותי מהנתונים הרשמיים שמתפרסמים. "הנתון הרשמי הוא כ-400 מתאבדים מדי שנה, בעוד הנתון האמיתי הוא למעלה מ-1,000 איש המתאבדים בכל שנה בישראל", אמר. לדבריו, "הממשלה והציבור חייבים להבין שדיכאון 'רוצח' הרבה יותר אנשים מתאונות דרכים ואיומים אחרים שהמודעות אליהם גבוהה יותר"."


בשנה האחרונה בעבודתי, פגשתי הרבה אנשים שמתמודדים עם קושי גדול, אבדן, סרטן, גירושין ומצבים נפשיים קשים.
אלו שמתמודדים עם מצבים נפשיים קשים (מצבים שחלקם נקראים בתרבות שלנו מחלות נפש), הגיעו לשם מקושי גדול ונשברו. מחלת הסרטן שאני פוגשת מופיעה אחרי תקופה ארוכה של חיים במתח וקושי גדול. לגירושין ופירוק של התא המשפחתי היקר, אנשים מגיעים לאחר שהסבל הזוגי נהיה בלתי נסבל.


אז מה בעצם אומר הביטוי "מה שלא הורג מחשל"? 

במשך שנים ארוכות של התמודדות עם קשיים אישיים שגרמו לי לטלטלות קשות, הצלחתי להגיע בתוכי למצב שבו כאשר יש סערה מסביבי, במקום לטלטל אותי כמו פעם, יש בתוכי שקט, מן תחושה של להיות "בעין הסערה". הסערה סביבי והיא לא נוגעת בי. 
בהתחלה חשבתי שהשקט הזה הוא ניתוק רגשי. הייתי רגילה לטלטלה ולרגשות הקשים שמלווים אותה, הייתי רגילה לדרמה סביב הסערה. לקח לי זמן להרגיש ולזהות את השקט. בהמשך הבחנתי ברגשות שיש שם ולמדתי להכיר את התחושה החדשה של שקט. דבר חדש נוסף שחוויתי שם, זה חיים ללא דרמה ותחושת חופש שקוראת כשהדרמה יוצאת מהחיים.


תחושת השקט מאוד חזקה היום בחיי ומאפשרת לי להיות במקומות של קושי, יחסית ללא מאמץ ומתוך התבוננות שקטה. מה שמאפשר לי לראות דברים כפי שהם ולמצוא דרכי פעולה יצירתיות גם כשהסערה משתוללת סביבי. תחושת השקט מעבר להיותה כוח בחיים היא גם כוח מרפא ומעצם הרוגע היא מאפשרת לנו לצרוך פחות אוכל, בילויים, וכדומה. בעצם אני לומדת היום לחיות מחדש ממקום של שקט ולהכיר את הצרכים שלי שהשתנו. 


גם חלק מהאנשים שליוויתי השנה בעבודתי חוו תחושה של שקט "בעין הסערה". לפעמים בתוך תהליך טיפולי ובהמשך יותר ויותר בתוך החיים. האפשרות הזו מתפתחת לאט ולפעמים אף קשה להבחין בה בהתחלה. אולי מפני שאיננו מכירים אותה בתוכנו ובדרך כלל גם לא פגשנו בה מסביבנו. תחושת השקט היא נדירה יחסית בתרבות הרעש שלנו ועם זאת, זוהי אחת הבקשות שאני פוגשת הכי הרבה בין האנשים שסביבי.


היום אחרי שנים של קושי, אני אכן חשה תחושה של חוסן פנימי ואני יכולה לומר שאכן ראיתי מקרים שבהם מה שלא הרג חישל. אבל וכאן האבל הוא גדול, האם אנחנו מוכנים לקחת את הסיכון שזה יהרוג? האם אנחנו מודעים לשנים הרבות שהתהליך לוקח? האם אנחנו מוכנים לשלם את השנים הללו עבור החוסן? ואולי החשוב ביותר, מהם התנאים הנדרשים לנו לפתח חוסן מתוך קושי? 


ובקשר לביטוי, נשאלות גם השאלות הבאות: מה קורה לאדם שנמצא בקושי כשהוא שומע את המשפט "מה שלא הורג, מחשל?" האם זה תורם לו? עבור מי נוצר המשפט הזה?


אני מתלבטת אם לענות את התשובות שלי לשאלות שהעליתי או להשאיר אתכם עם השאלות. ישנה תשובה אחת שהיא קשורה בהצלת חיים ולכן כן אתן את התשובה שלי, את שאר השאלות אשאיר לכם לגלגל בתוככם ואולי אענה עליהן במאמר הבא שאכתוב.


הביטוי  "מה שלא הורג, מחשל?" בעיני, הוא עבור מי שפוגש אדם אחר שנמצא בקושי, כדי להרגיע את עצמו וזה ממש בסדר, בתנאי אחד, שלא משאירים את מי שנמצא בקושי לבד. בעיני, התנאי החשוב ביותר להפוך קושי לחוסן זה שהאדם שנמצא בקושי ידע כל הזמן שיש שם מישהו עבורו.


זוהי הזדמנות עבורי להודות לכל מי שהיה שם בשבילי וליווה אותי בשנים של הקושי, ולכל אלו שמלווים אחרים בשנות הקושי שלהם.

עוד מתנות מהרגל שלי

מאז שנשברה לי הרגל נכנס לי משהו חדש לחיים.

אני עושה פחות סידורים ופחות מתרוצצת ומשהו בניהול הזמן שלי נפתח והשתנה. מן חלון כזה שאפשר להתבונן בו על החיים.

לפני כן עצרתי ועשיתי מדיטציות כל יום, עבדתי בחצר ופיתחתי את המקום שלי והיה לי כיף גדול, הרגשתי כמו ילדה קטנה וסקרנית שהעולם מרגש אותה ולא רוצה ללכת לישון. עם השבר ברגל והעצירה נולדה איכות אחרת, איכות שנוצרה מהורדת הקצב, שיש בה ממש עצירות במשך היום. כמי שאוהבת להתבונן על החיים, קיבלתי מתנה חדשה.

לפני שנשברה לי הרגל, נכנסתי פנימה לגברי והנשי שלי, וראיתי את הגברי עייף ועצוב. שאלתי אותו למה? והוא ענה שהוא עייף. זה היה  לי מוזר כי אני הרגשתי מלאת שמחה והתלהבות בעשייה ולא הבנתי על מה מדובר.

הייתי יוצאת לסידורים וממשיכה עוד ועוד ומאושרת, ממש מכורה למחיקה של השורות ברשימות של "צריך לעשות".

מאז שהרגל עצרה אותי, התחלתי להרגיש את העייפות. הרי מרוב שמחה,  אפילו ישנתי מעט. 

מרוב שמחת עשייה, עשיתי המון אבל לא הגעתי כמעט לכתוב וזה היה משהו שמאוד רציתי.

אני יושבת ומתבוננת על החיים שלי ועל החיים של האנשים שאני אוהבת, ומגלה שאנשים סביבי עסוקים ואפילו מאושרים אבל מרגישים שאין להם זמן לדברים שחשובים להם. אותה תחושה מבלבלת שלי הייתה לפני שהרגל עצרה אותי. 

יש כל-כך הרבה מה לעשות, ויש גם דברים חשובים וגם דברים דחופים וגם כל-כך הרבה צרכים.

בהקשבה לקולות הפנימיים אני מגלה כל פעם את כמות הצרכים הפנימיים השונים שיש לנו ואת הגיוון שיש בתוכנו. נראה לי שאני הקשבתי לחלק מהקולות הללו, אלו שהייתי רגילה להקשיב להם ומקולות פנימיים אחרים התעלמתי. יתכן שהתעלמתי כי פחדתי, או שלא עצרתי באמת להקשיב לאלו שלא הכרתי קודם, כמו הצורך לכתוב שהתעורר בשנה באחרונה.

כשפגשתי את הגברי שלי עצוב, אחד הדברים שהוא אמר לי זה שחסר לו מפגש עם חברות, וחסר לו בילויים. את זה לא הבנתי. הרי היה לי כל-כך טוב, ממש לא הרגשתי את הצרכים הללו. היום בעצירה, אני יכולה להרגיש את הצרכים הללו בתוכי ולשמוע את הקולות הפנימיים שמבטאים אותם.

אני גם רואה את זה קורה לחברות שלי. גם הן לא יכולות לעצור. הן רוצות והן צריכות את החברות, אבל אינן יכולות לעצור. בעצם רובנו כבר שכחנו כמה זה טוב וחשוב לנו להיפגש. את הקול הזה אנחנו מדחיקות.

אני מבקשת שגם אחרי שהרגל תבריא, אני אעצור מספיק כדי להתבונן להקשיב ולאזן בין הקולות הפנימיים שליף כך שאוכל ליהנות מהשפע והגיוון שניתן לנו דרך המילוי של כל הצרכים השונים שלנו.

להיות אמא לילדה מיוחדת

בתי סיימה את התיכון בשנה שעברה.

במשך כל השנים החיבור שלה למערכת החינוך היה מאוד מורכב ומאתגר.
עוד לפני שידעתי משהו על טיפול ועל הנפש גילינו שהשעמום ממית את הנפש.

היינו צריכים למצוא כל הזמן דרכים להגן עליה:

• מפני נזקי השעמום
• מפני חברה שלא מקבלת את השונה, במיוחד אם הוא חכם והכל הולך לו בקלות
• מפני מורים שחושבים שאפשר לנהוג בגסות בילד רק מפני שהוא חכם
• מפני מערכת חינוך שלא מבינה את הנזק הנורא של השעמום
• מפני מורים שחושבים שלילד חכם אין קשיים ואולי אין לו זכות לחוות קשיים
• מפני מורים שלא אוהבים את מה שהם מלמדים או ללמד בכלל ובכך משניאים את המקצוע שלהם על הילדים
• מפני מערכת חינוך שמאמינה שילד צריך להיות כמו כולם ובכך מנתקת אותו מהמרכז שלו, מהאני שלו

למזלי בכל שנה היו גם מורים תומכים שבתי יכלה להתחבר אליהם ומורים שחיפשו עבורה את מה שיתאים לה וכאן המקום להודות לכם על המאמץ והעזרה.

עם כל זאת, לאורך כל השנים בתי הצליחה להצטיין בלימודים.

אני זוכרת את עצמי בכל טקס הצטיינות יושבת מכווצת מפחד, רק שלא יזיקו לה יותר. סוף הלימודים שלה בתיכון היה עבורי שחרור מעול כבד במיוחד.

כבר בתקופת התיכון למדה וקראה על חינוך וכתבה עבודת גמר בפילוסופיה של החינוך.
חודש לאחר סיום בית הספר הצטרפה למחאת האוהלים ולוועדת החינוך שלה.
מאז היא פועלת ללא לאות על שינוי החינוך במדינת ישראל גם כחלק מעמותת "ח זה חינוך". מי שסובל יודע.

השנה היא הוזמנה לטקס המצטיינים של שכבת י בתיכון שלמדה כמרצה בנושא הצטיינות וחינוך.
ביום שני במשך 20 דקות של הרצאה היא שברה כמעט כל מוסכמה שקשורה לחינוך והצטיינות.
הייתי שם לשמוע ולראות את התוצאות של שנים של מאמץ הורי לשמור על האיכויות של הילדה שלנו.
הייתי שם לראות אותה שוברת ברכות ועדינות כל תפיסת עולם קיימת בנושא חינוך.
הייתי שם לראות אותה עומדת בביטחון מול עשרות אנשים ומביאה את מי שהיא לעולם.

עבורי זה היה טקס ההצטיינות הכי הכי והפעם, הייתי שם ללא פחד, כי היא כבר אחרי התיכון, היא כבר מחוץ למערכת.

חשבתי על הדרך שעברנו כדי לתמוך בנטע. חשבתי על ההורים שילדיהם במערכת החינוך ועל הדרך שהם צריכים לעבור כדי להיות מסוגלים לעזור לילדיהם להישאר מחוברים לעצמם, כדי שיוכלו להיות מאושרים וכדי שיוכלו להביא את המתנה שהם לעולם.

אני מזמינה את כל ההורים להגן על הילדים שלהם, זוהי זכותנו וחובתנו כהורים. אנחנו הקובעים עבור הילדים שלנו ואנחנו אלו שישארו עם התוצאות לשארית החיים שלנו.

אני מאחלת לנו שבהמשך הדרך אוכל להעביר חלק מהניסיון שלנו להורים אחרים ולתמוך בהם במאמץ שלהם לשמור על ילדיהם.

להיות אמא לילד מיוחד

סיפרתי לכם שחוויתי חוויה מיוחדת בבית הספר של בני ביום שלאחר הריק והנה היא.

כבר מעל 12 שנים שאני נפגשת עם מערכת החינוך הרגילה במעמד של אמא לילדים מיוחדים.  בתי שגמרה תיכון לפני שנה, יצאה לחיים עצמאיים, אולם בני שמסיים כיתה ח', עדיין נמצא בתוך מערכת החינוך.

במשך שנים דיברתי עם הצוות המלווה של הילדים וכיוונתי למילוי הצרכים שלהם. עם בתי הצלחתי. את בני לא הצליחה המערכת לעכל. במהלך כיתה ו' הוצאתי אותו מבית הספר ובמשך שנה וחצי הוא למד בית-ספר פרטי שבנינו עבורו בבית. לשם קיום בית-הספר התגייסה כל המשפחה והמטרה הייתה לחשוף יחד איתו את היכולות והמיוחדות שלו שבית-הספר לא הצליח לחשוף ולתת לו את התחושה שיש לו יכולות חשובות וחלקן אף מיוחדות.

השנה חזר בני לבית-ספר רגיל לכתה ח'. דאגות ופחדים לרוב ליוו אותנו לפני ובמהלך השנה הזו , האם יצליח, האם לא יתדרדר, ועוד. אכן הייתה זו שנה מאתגרת גם לנו, גם לצוות בבית-הספר שתמכו בו וגם לילד עצמו.

היום הייתה לנו פגישת סיכום מרגשת.

הצוות שעובד עם בני, ידע למנות הצלחות רבות שקרו לאורך השנה ולהעריך אותו עליהן. מדדו אותו לפי האתגרים שלו ולא של המערכת הרגילה ונתנו לו את היחס הראוי לו לפי יכולותיו. הצוות נתן השנה והבטיח להמשיך ולתת לבני מערכת שעות מתאימה ליכולות שלו בכל זמן.

בני ספר מספר רב של התקדמויות שהוא חווה בעצמו ובחייו שריגשו גם אותנו וגם את צוות בית-הספר.

המיוחד בדרך שלנו הוא השילוב בין ההתחשבות ביכולות שלו היום ובפוטנציאל העתידי שלו, חיבור שאנחנו עושים עבורו לתוצאות הנוכחיות שלו בחייו, מול היכולות שלו ושחרור שלו למצוא בעצמו את הדרך שמתאימה לו  תוך כדי נוכחות מתמדת ותומכת בו כשהוא מבקש עזרה.

עבורי סיום השנה הזה הוא תוצאה של שנים רבות של ניסיונות למצוא לילדי במערכת החינוך הרגילה אפיקים מיוחדים כפי שמתאים להם ולתת להם למצוא את דרכם בעצמם תוך תמיכה של כל הנוגעים בדבר. השנה אני מרגישה שממש הצלחנו.

לסיכום חוויתי היום תחושת שותפות במאמץ וברצון של צוות בית-הספר לתמוך בבני ותחושה שגם העתיד מתבהר. בני מתקדם ובית הספר מלווה אותו בדרכו שלו.

דרך עבודה כזו יכולה להוביל לכך שכל ילד וילד יוכל להיות מי שהוא, להתחבר ליכולות המיוחדות שלו ובעתיד להתחבר איתן לחברה בארץ ובעולם ולתרום לחברה את המתנה המיוחדת שהוא.

אני מתפללת שנצליח להרחיב זאת לכל הילדים בארצנו מפני שלכולם מגיע, ילדים, הורים וצוותי בתי הספר.

אמן.

מהריק אל פגישה חשובה עם עצמי

לפעמים יש לי ימים מוזרים, יום בלי רגשות. כשאני מתבוננת פנימה, אין שם כלום, פשוט ריק. תדמיינו לעצמכם מצב שבו אין לכם שום רגש, לא שמחה, לא עצב, לא כאב, לא אהבה, מן כלום שמרגיש קצת כמו מוות. בהתחלה זה לא נעים ואפילו מפחיד .

הריק זה מקום שהרבה תהליכי התפתחות מובילים אליו ועם זאת חווית הריק היא חוויה מיוחדת ולא פשוטה.

למדתי את גדולתו של הריק כמקום שבו נמצאים כל הזרעים, המקום שבו נמצאות כל ההתחלות ושממנו נובטים כל הרעיונות, המקום שהוא כמו אמא אדמה, חשוך שקט וטומן בחובו את כל מה שצריך עבור ההתחלות של הצמיחה.

בפעמים הראשונות שחוויתי את הריק הייתי נלחמת בתחושה הזו בכל כוחי, אחר-כך למדתי לכבד אותה  ועדיין הייתי מוצאת את עצמי נלחמת לא להגיע לתחושת הריק ואז רק כשהייתי מבינה שאני בדרך לריק, הייתי משחררת את ההתנגדות ומתמסרת.

היום מצאתי את עצמי ביום מוזר, התבוננתי וחשתי את הכלום, הבנתי שאני פשוט בריק, בלי להתנגד. ישבתי על הערסל ונתתי לעצמי להרגיש את הריק. אפילו יכולתי להודות לעצמי על כך שהפעם לא חוויתי את ההתנגדות והתמסרתי.

הייתי עייפה, אבל לא עייפות של שינה, פשוט עצרתי וחיכיתי ואז כשכולם הלכו לישון לאט לאט עלתה מתוכי משהו חדש.

לאחר יום שבו התכוונתי לכתוב מאמר וזה לא קרה, התחברו לי בלילה דברים שפגשתי בזמן האחרון ודברים שידעתי על עצמי. פתאום הייתי חייבת לכתוב, עוד לא ידעתי מה, וכשהתחלתי לכתוב זה פשוט הגיע ואז במשך כל היום למחרת המשכתי גם לכתוב וגם לקבל עוד ועוד מתנות מהעולם. הרגשתי מבורכת על התהליך שעשיתי, על התוצאות שלו ושאר המתנות שקיבלתי.

ההתחברות אל הריק מטרתה חיבור אל המקומות העמוקים שבנו שמבקשים להיוולד ולצאת לעולם. אני מזמינה אתכם להסכים להכנע ולהכנס לריק. אם לא תשפטו את החוויה, תגלו עולם מיוחד וחשוב, העולם שבו נבראים הרעיונות.

כשישבתי על הערסל והרגשתי את השקט והחופש להיות במנוחה וללא תנועה, בירכתי על השפע הזה שהתגלה לי בזכות השבר ברגל. זו היתה תחושה של התמסרות לכלום. תחושה כל-כך טובה שביקשתי לחזור אליה גם כשהשבר ירפא. לשמור לי את הזכות לחזור אליה מתי שארצה.
ברור לי שהרגל השבורה שלי עזרה לי הפעם להכנס לריק בקלות. לא היו לי צפיות, הייתי צריכה לנוח אז היה פחות על מה לריב עם עצמי. אני מקווה להאיט את הקצב גם בהמשך ולהתחבר לריק באותה פשטות ללא עזרה.

שתי מתנות נוספות שקיבלתי:

• הדבר שעלה בי הלילה, קשור לידע אינדיאני על חלק מהנשיות שנקראת "אוהבת כל הדברים" ועל כך אכתוב בהמשך.
• המתנה שקיבלתי למחרת קשורה לחוויה נדירה שחוויתי בבית הספר של בני ועם הצוות שמלווה אותו שם, גם על כך אכתוב בהמשך.

שיהיה לכם חיבור נעים לריק ושפע מתנות.

שעורים באהבה מהרגל שלי

לפני שלושה שבועות נשברה לי עצם אחת קטנה ברגל, סתם ככה כשירדתי במדרגה. לא צריך גבס, אפשר ללכת ולנהוג, אבל צריך הרבה מנוחה וללכת מעט ולאט. תוצאת השבר היא, זמן פנוי.

ביום הראשון של השבר, עדיין כאב לי והייתי צריכה לנוח הרבה, ועם זאת הרגשתי תחושת הקלה מאוד ברורה. הרגשתי שהגוף שלי שמח שעצרתי. ממש שמחה ושלווה גדולה, כאילו הגעתי למנוחה שחיכיתי לה הרבה זמן.

זה היה לי מאוד לא ברור. כל-כך נהניתי מהעשייה, מה זאת תחושת ההקלה הזאת. אני עושה רק את מה שמשמח אותי וכיף לי אז למה ההקלה הזאת?

שבועיים קודם הרגשתי משהו לא ברור ביחסים שלי עם בעלי, שום גורם חיצוני לא יכול היה להסביר את זה. הסתכלתי פנימה אל הנשי והגברי שלי והגברי שבתוכי היה עם ראש מורכן. שאלתי אותו מה קורה והוא אמר שהוא עייף. לא הבנתי את זה. איך יכול להיות שאתה עייף ואני כל-כך מלאת מרץ ונהנית. מלאת אנרגיה ומאושרת. התשובה שקיבלתי הייתה "האנרגיה שלך היא מהטיפולים, שימחה של הנשמה, אבל הגוף הפיזי הארצי עייף מהעשייה". זו הייתה פעם ראשונה שממש הבנתי שיש צורות אנרגיה שונות שנמצאות בי ושכדאי לי ללמוד להבחין ביניהן. הגברי ביקש תעשי פחות, תיפגשי יותר עם חברות, תבלי תנוחי ותעשי דברים ארציים שימלאו אותך באנרגיית חיים. מסתבר שלא הצלחתי לעשות את השינוי, ואז נשברה לי הרגל.

כשהרגל נשברה ועצרתי, קרה עוד דבר חשוב.

כבר די הרבה זמן שיש בי המון ידע שרוצה להיכתב, עומד לי בגרון ומחכה שאתפנה, ממש תחושה של חנק ואני הייתי במלוא המרץ בעשייה אחרת עם המון הנאה שמושכת עוד ועוד. ביקשתי לכתוב, אך לא עצרתי כדי לעשות זאת, לא הצלחתי לפנות לזה זמן. בחלומות הסיוט שלי היה שאמות בלי לכתוב את מה שיש בי ובכל זאת לא עצרתי לכתוב.

מאז העצירה עם הרגל, שעות שאני כותבת את הידע שלי. דברים חשובים שרציתי שיכתבו, נכתבו והגרון מעט יותר פנוי. מעט יותר מפני שעדיין יש לי דברים רבים שאני רוצה לכתוב.

בתקופה הזו, כשאני במנוחה, השתחררו והתקדמו דברים חשובים שהיו תקועים די הרבה זמן , חלקם בזכות הכתיבה וחלקם שמושפעים מעבודה יותר מדויקת שלי. אני נחה, אני מתבוננת יותר, מדויקת יותר ומשאירה לאחרים לעשות חלקים שלא מתאימים לי.

עבורי זהו עוד שיעור בחשיפת מציאות, שמראה לי היכן אני רוצה להתנהל אחרת ממה שהיה. אני מבקשת ללמוד את השיעור, ללמוד להבדיל בין האנרגיות השונות ולדאוג למלא את עצמי בכולן, להמשיך ולכתוב מתוך כך שאפנה את עצמי ללא עצירות מאולצות ותודה לך רגל על העצירה הזאת.

סדנה ראשונה במרכז החדש, צעד נוסף בחקר חשיפת המציאות

כשפתחתי את "בית זוגיות וחיים הרמוניים" הבטחתי לעצמי שאני אעבוד רק לפי מה שמתאים לי. כאן הדברים יתרחשו באופן שאני מאמינה.

אני מאמינה שהשפע קיים ויש מספיק מהכול לכולם, אם מתכוונים לכך.
אני מאמינה שהדרך חשובה וכשהיא מדויקת אז יש תוצאות.
אני מאמינה שעבודה צריכה להיות ממלאת ומחזקת.
אני מאמינה שהפן הנשי שלנו שמחובר לנשמה יכול לתמוך בעשייה שלנו (בדרך שלו) לא פחות מהצד הגברי שפעיל בתוך העולם.
אני מאמינה באיזון בין הגברי והנשי שבתוכנו, בין הרוח לחומר.

אני מוצאת את עצמי מתרגשת כל פעם מחדש כשהדברים קורים מעצמם ואני רק נוגעת ומכוונת.
כך בחצר שהכול פורח ומתקדם וכך כשסיימתי לבנות את המרכז והתחילו להגיע עוד ועוד אנשים.
כך אופירה שהגיע מעצמה לשייוק ועושה אותו בקלות וכיף לשתינו.

כבר כמה זמן שאני רוצה להעביר סדנה של זוגיות הרמונית במרכז החדש. הדרך שבחרתי היא בחשיפת מציאות, ללא מאמץ. עשיתי רק את מה שהרגשתי שנכון לי וביקשתי מאופירה שתעשה רק את מה שנכון לה.

הכנו מידע על הסדנה ופרסמנו, מוקדם, כדי לא להילחץ וכדי שלאחרים יהיה זמן להתכונן.
היה לנו מספיק זמן מראש לבדוק מה קורה, והנה ביום שני מתחילה סדנה שקרתה בקלות, כפי שביקשתי וכפי שאני מאמינה.
מה שבטוח שחררתי בדרך מלא אמונות ותפיסות עולם על איך עובדים כדי להגיע לזה.

יש לי עוד מה לחקור על האופן שזה קורה, ובכל זאת זה צעד קדימה בחקר "חשיפת המציאות".

בין יום השואה ליום הזיכרון

השבוע שבין יום השואה ליום הזיכרון, הוא שבוע קשה עבורי. כל השבוע אני מרגישה בתוכי מן כובד שמוציא לי את השמחה, ואני זקוקה להרבה זמן בשקט עם עצמי.

בעבר פשוט ידעתי וקיבלתי את זה. השנה התחלתי לשאול שאלות. נראה ששנת ה-50 שלי גורמת לי לשאול שאלות על דברים שעד היום קיבלתי. מן גיל התבגרות שני אבל יותר רגוע.

השאלות שהתחילו לעלות לי מאז יום השואה הן סביב השאלה של המהות. מהי המהות העמוקה של 2 הימים הללו. ברור שבבית הספר לימדו אותנו עליהם, אבל פתאום זה לא מספיק, אני מרגישה צורך לבדוק יותר לעומק. אני מרגישה שם דברים נוספים.

חשוב לי לדעת מה המטרות של ימי הזיכרון הללו ולראות האם אני מסכימה למטרות הללו והאם אנחנו באמת משיגים את המטרות.

ביום השואה נזכרתי בפסח. במצריים היה סבל רב לעם עם גזירות פרעה העבדות והשלכת התינוקות ליאור, היה שם גם סבל רב של המצרים, עשרת המכות והטביעה בים, והיה שם מעבר מעם עבדים לעם חופשי. מישהו חכם החליט שמתוך מה שהיה, ניקח את נושא החופש ונתרגל אותו כל שנה באביב. יציאה מחופש לעבדות. וגם קבעו טקס משפחתי לכך, ליל הסדר.

ביום השואה השנה שאלתי את עצמי, ומה אנו למדים מיום השואה? מה אנחנו אמורים לקחת ממנו. אני מרגישה כזה עצב שאני לא יכולה ללמוד ממנו כלום, רק להיות בעצב.

שאלתי את עצמי גם ומה עם יוצאי השואה, מה הם בשבילי, מי הם בשבילי, עמוק ברגש? ולא הייתה לי תשובה.

פעם הם היו בני המשפחה של רבים מאיתנו והיום? נראה שהיום הם מיעוט מוזנח ונטוש וחלקם בקושי מצליח לשרוד ולחיות. משהו נראה לי לא סביר.
מתוך ההתעסקות בנושא הבנתי שיוצאי השואה הגיעו לארץ, מתוך חורבן, מתוך מקום שבו רבים הלכו למות כצאן לטבח והם באו לכאן, לחמו על המדינה, הקימו אותה, הקימו דור זקוף וגאה, שנלחם על ארצו. הם הגיבורים שלנו.
ואז שאלתי את עצמי, מדוע מעולם לא ראיתי בהם את הגיבורים שלי?
והוספתי לשאול, אם כך מה המסר של יום השואה, לאיזו עבודה פנימית הוא מכוון? ולא מצאתי.
הייתי רוצה עבורי ועבור ילדי, לראות את גיבורי השואה, אלו שהיו שם והגיעו לכאן לבנות את המדינה, שיעמדו על הבמות וירגישו שהם הגיבורים שלנו. זה לא פיצוי, אבל לפחות זו הכרה בהם, בפועלם ובמה שהם עבורנו.
הייתי רוצה לתת ליום השואה תוכן כזה שייקח אותנו לעבודה פנימית, כזו שתעשה מאיתנו אנשים יותר טובים.
מי ייתן וזה יקרה.

על הגיבורים
גיבורים אינם יודעים שהם כאלו. הם יודעים שהם היו חלק מאירוע מכונן ומיוחד, אבל אינם יכולים לראות את זה כגבורה, אלא תפקוד טבעי במצב שהיה. מי שהופך גיבורים לגיבורים זו הסביבה שלהם, זו שהרוויחה מן המעשה.
האם שמנו את יוצאי השואה לגיבורים שלנו. לא, ראינו בהם חלשים ההולכים כצאן לטבח. זה מה שהם נשארו איתו, כאב של אובדן והרבה בושה.
מה שלנו יש לתת להם זה את המשמעות, את התקומה שהם הביאו איתם, מתוך העשן לתקומה, זה הם. כולנו יודעים שהצבעת האום על הקמת המדינה היתה תוצאה של השואה, של האובדן העצום. שיוצאי השואה נלחמו וחלקם נהרגו עבור מדינת ישראל.

אני מזמינה אותנו לראות בהם את הגיבורים שלנו, לתת להם להרגיש את זה ולדאוג להם בזקנתם.
אני מזמינה אותנו לתת ליוצאי השואה שעדיין חיים ביננו, את המקום הראוי בתקומת העם היהודי בארצו.
אני מזמינה אותנו לשמוע את סיפורם כל עוד יש מי שיספר.

ואולי, ביום השואה הבא, אני אחשוב על אלו שהגיעו משם, כגיבורים שלי, שתרמו בחייהם את חלקם להקמת המדינה שלי, וגם לחלק מהמוסריות והרגישות שלנו כעם למוסריות, וארגיש אליהם אהבה ותודה. אולי אז אוכל באמת להרגיש שיום הזיכרון לשואה הוא יום עם משמעות עמוקה עבורי.