גלגוליה של האהבה העצמית

כשהייתי קטנה' כמו הרבה ילדים בדורי, גדלתי די לבד. הורי היו עסוקים ב"לשרוד" ואני גידלתי את עצמי. היו בזה חסרונות והיו גם יתרונות.
אף אחד לא חינך אותי ולא אמר לי מה לחשוב, לא היה את מי לרצות אז לא למדתי לוותר על עצמי למען אחרים.
מצד שני לא היה לי על מי לסמוך אלא רק על עצמי. למדתי שאני צריכה לשמור על הכוחות שלי, ברגע קשה זה מה שיהיה לי. למדתי שלשקר מחליש אותי ולכן אני חייבת להיות ישרה ואותנטית, זה היה כורח קיומי.
למדתי לבדוק מה מחזק אותי ומה מחליש ולהוציא את המחליש מחיי, לא הייתה לי אנרגיה לבזבז אם רציתי לשרוד.
למדתי שרק אני יכולה לאהוב את עצמי וגם זה היה תנאי הישרדותי. האהבה לעצמי הייתה שם תמיד כדי שאוכל לעמוד בדברים שהחיים יביאו לפתחי.

היום כשהחיים נרגעו וטוב לי, פתאום נזרקה לעברי שאלה, האם את אוהבת את עצמך? נדהמתי, אני? כמובן, תמיד אהבתי את עצמי.

אחר-כך עצרתי ושאלתי את עצמי, למה השאלה הזו הגיע לחיי? למה נשאלתי על האהבה העצמית שלי? החלטתי לצאת למסע בעקבות השאלה.

האם האהבה העצמית שלי שהייתה שם כל השנים מתאימה גם היום, בדיוק באותו האופן? האם אהבה עצמית יכולה לשנות את אופיה?

האהבה העצמית שלי הייתה, שילוב של:

• קבלה של מי שאני
• נתינת עדיפות להשקעה בתיקון דברים שיהפכו אותי לאדם יותר מאוזן ויותר קשוב לאנשים אחרים ולחיים עצמם
• אהבה לדרך שאני הולכת בה
• אהבה להתמסרות שלי לדרך
• הערכה להתפתחות שלי  
• שמחה על היכולת שלי לשרוד את מה שאני פוגשת בחיים ומה שאני מצליחה לייצר בהם
• אהבה ליכולת שלי לקום כל פעם מחדש ולהמשיך
• הערכה לעשייה שהייתי שותפה בה.

והיום?
היום כשאינני מרגישה שורדת, ממה תבוא ההערכה שלי לעצמי? על מה אני מעריכה את עצמי היום?

היום אני אוהבת אותי שמשתקפת בדברים שעשיתי בעבר, בצמיחה האישית שלי, בבית שלי, במשפחה שלי, בילדים שלי ומה שעשיתי עבורם אלו הן תוצאות של העבר וגם היום אני אוהבת את עצמי עליהם.

אני מתבוננת על מסע חיי ואני אוהבת אותו, את אותו מסע שכאב לי עד לא מזמן אני אוהבת וגם את ההולכת בו.

כל זה לגבי העבר וכיצד משתקף ההווה באהבת החיים שלי?
אני אוהבת את זה שפשוט לי לחיות אותי ועל זה שהרווחתי את זה בעבודה הפנימית שלי.

אני אוהבת את עצמי על זה שבחרתי לטייל עם אמי ומשפחתי כי הם חשובים לי. אני אוהבת את עצמי על האכפתיות שבי שלקחה אותי לבשל ארוחה למשפחה שלי, על ההנאה משיפוץ שאני עושה בבית, על האהבה שיש לי לאנשים, על האכפתיות שלי לאנשים, על היכולת שלי לצייר ולצור, על ההוויה שלי שהופכת אותי למכחול כשאני מציירת ועל האהבה שיש בי לעולם ולמסע של האנושות. אני אוהבת את עצמי על מי שאני.

האם יש קשר בין האהבה העצמית לעשייה שלי? אני מתבוננת על העשייה שלי ומתבלבלת.

כשאני עובדת עם אנשים, אני מלווה אותם בתהליך שלהם, מדברת עם הנפש שלהם ועם המודעות שלהם ומנסה לתמוך ביצירת שיח בריא ביניהם ובין החלקים שלהם. כשאני כותבת אני חולקת את הידע שלי ומפזרת אותו בעולם. אני נהנית מכל רגע כשאני עושה את הדברים הללו, אך האם זה גורם לי לאהוב את עצמי? האם זה קשור בכלל לאהבה העצמית?

אני מתבוננת על האנשים שאני מלווה בעבודתי, על ההתפתחות שהם עושים, על הריפוי שהם עוברים. על מה שהם מצליחים ליצור בחיים שלהם וקוראת לזה קסם. אבל כשאמרה לי מישהי "את הצלת את החיים שלי" לא התחברתי לזה, זה לא הצליח להיכנס לתוכי, מפני שעבורי זה לא אמיתי. היא הצילה את החיים שלה, היא עשתה עבודה מדהימה, היא זו שעברה במקומות שחורים ביותר ונלחמה על החיים שלה. היא זו ששאלה את השאלות והפנימה את התשובות, היא זו שנלחמה על האני שלה.
ומה אני עשיתי שם כל אותם חודשים? פגשתי אותה פעם בשבוע כשיכלה להגיע אלינו, ליוויתי אותה, נגעתי בה,  החזקתי עבורה את האמונה שאפשר לרפא את הנפש, החזקתי עבורה את התקווה שזה יקרה, הצטרפתי אליה למקומות השחורים של הנפש כדי שלא תהיה שם לבד, ניסיתי להאיר בה דברים שהיו רדומים, ניסיתי להראות לה עוד אופציות שהיו סגורות עבורה, ראיתי בה אדם שלם ויפה והייתי שם יחד איתה. על מה מזה אני אוהבת את עצמי? אולי על זה שאני נמצאת שם איתה ובעיקר על מי שאני כשאני נמצאת שם.

 חנן שאתו אני עובדת, התחיל לדבר איתי על פירות הרוח שלנו.
עבורי פירות הרוח שלנו הם אותם דברים שהושפעו או השתנו מכך שהרוח שלנו נגעה בהם. פירות הרוח יכולים להיות פיזיים כמו ארוחה או ציור, חוויה שהנוכחות שלנו שינתה, או מחשבה שלנו ששינתה מהלך של דבר כלשהו בעולם.
דרך פירות הרוח שלנו אנו יכולים לראות אותה. אני אוהבת את הרוח שלי ואת פירותיה, אך אלו הם לא המעשים, אלו ההשפעות שיש למי שאני על העולם.



ומהי אהבה עצמית עבורכם?


את התמונות צילמתי בגני טיבולי באיטליה, יופי ומים אין סופיים.