הסיתווניות פורחות ומתרבות מיום ליום, השמיים מעוננים, גשם
יורד לו בחלק מהזמן ובחדר שלי כבר דולק לו הקמין.
לילי היא כמו מרפאה של פעם, מכירה כל צמח ומה הוא
מועיל, מזהה פטריות קטנטנות ממרחק ויודעת מה מותר לאכול ומה לא ואיך להכין כל צמח. לטייל איתה זה כמו לטייל עם אשת טבע קדמונית.
יש לנו אתגר קטן, לילי דוברת רק רומנית ואני דוברת רק אנגלית ועברית. הדבר המדהים הוא שאנו מצליחות לדבר אחת עם השנייה. היא מצליחה, דוברת הרומנית, להסביר לי, דוברת האנגלית, מה
אפשר לעשות עם כל צמח ואיך. מסתבר ששתי נשים ו 4 ידיים זו שפה שלמה, אפילו בדיחות אנחנו
מצליחות להעביר מאחת לשנייה.
ככל שעולים יותר בהרים גדל היופי שמתגלה פה מול
העיניים, במקביל בלב שלי אני גם מברכת על כל האימון שעשיתי בטיפוס על הרים בזמן שאני כאן ,
בלעדיו הייתי נשארת הרבה מאחוריה.
בנסיעה הזו יצא לי לקרוא את הספר "הגשם את
ייעודך, עם הנזיר שמכר את הפרארי שלו" הספר התגלגל לידי ומצא את דרכו לליבי.
התחושה היא שהוא היה ממש שותף במסע שלי ובניקוי שעברתי כאן. הוא פשוט הגיע אלי
בזמן ודיבר את השפה שהייתי זקוקה לה. חלק מהמשפטים שקראתי בו הפכו למנטרות זמניות
עבורי שהתאימו היטב למה שנזקקתי.
בערב כשאנחנו מתכננות, בעזרת דיבור עם הידיים ומילון אנגלית רומנית, את
העזיבה שלי, שתינו מתחילות לבכות, השבועיים הללו היו לי כל-כך טובים והיחד שנוצר,
קשה להיפרד ממנו. המצאתי מילה ברומנית "פמיליה", ואמרתי לה שאני משפחה
ושאני אחזור, נראה שזה עבד.
כשיצאתי לחצר קפצה לי צפרדע בין הרגליים, הפעם לא
הייתה לי מצלמה איתי אז היא נשארה רק בזיכרון שלי. צפרדע אצל האינדיאנים מדברת על הצפה רגשית, אין ספק שזה המצב שלי כרגע.
לפני הנסיעה הביתה טיפסתי פעם אחרונה על הגבעה
שבחצר, להיפרד מהנוף והפרחים. לילי הופיעה פתאום וטיפסה אלי. ישבנו יחד מול הנוף
ובכינו.
כאן בישלו לי 3 ארוחות נהדרות כל יום, הייתה פה
משפחה שחיבקה אותי והייתי פנויה בדיוק למה שהיה לי נכון בשביל הכתיבה. לחזור הביתה זה
לחזור להיות זו שמכינה את האוכל, זו שהיא הבית המחבק שאליו חוזרת שאר המשפחה.
האתגר שלי יהיה לכוון את חיי לכתיבה מתוך מה שלמדתי כאן גם בתנאים הללו שיש לי בארץ. בסך הכול גם הם סוג של שפע.
מקווה שעד שאחזור לארץ יחזור גם האוויר הנקי
והצהוב הכורכום שהיה בו יתנקה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה