חזרתי לארץ לחגים, ימים של משפחה ובילויים ולא נותר
לי זמן לכתוב. אני נהנית מלהיות עם המשפחה יותר מאי פעם, עם זאת, שם בפנים יש קול
עדין שמזכיר לי כמה אני רוצה לחזור לכתוב. כמה אני מתגעגעת לכך.
חלוקת הזמן בין הדברים שאני אוהבת לעשות הפכה לאחד
השיעורים שלי בחיים. לזכור את כל הדברים, למצוא להם זמן ולא לריב עם אף קול פנימי.
זהו שעור של שפע, לתת מקום להכול מכיוון שכל דבר מייצג צורך פנימי אחר שלי וגם ליהנות
ממה שיש בכל רגע כי להכול יש סוף.
כשאני כותבת כולי שקועה בכתיבה, כשאיני כותבת אני
יכולה להסתכל מהצד ולהרגיש את חשיבות הכתיבה לחיי. הכתיבה ממלאת אותי אהבה, ממלאת
אותי שמחה ומרגישה לי הגשמה. גם כשאיני כותבת עדיין הכתיבה מלווה אותי והידיעה
שהיא בחיי ממלאת אותי תחושת הגשמה.
הכתיבה היא אינסופית ולכן אני חיה היום בהרגשה שיש
לי עוד המון שנים של הגשמה בחיים הללו, מן ביטחון כזה שתמיד יהיה לי משהו חשוב
לחיות בעבורו.
גם אם אוכל לפרסם וגם אם לא, עצם הכתיבה, עצם הבאת
הידע שלי לכתב, מספקות לי כבר חוויית שפע ושליחות. חוויה של מלאות. גם את מה שלא
אפרסם אני, אולי מישהו אחר יפרסם אחרי.
בתחילת תקופת הכתיבה, כשביתנו היה מתרוקן בתחילת
השבוע, הייתי מתגעגעת למשפחה, וכשהוא היה מתמלא שוב בסופו, הייתי מתגעגעת לשקט
שמאפשר לי את הכתיבה. תמיד נוכחת במה שאין עכשיו.
מאז שחזרתי מחו"ל זה אחרת: אני
גם נהנית מהחגים, מהמנוחה, מהיחד וגם מהידיעה שהם יגמרו ואוכל לחזור לכתוב.
משהו בהתמסרות למה שיש עכשיו עם הידיעה שגם השאר
יגיע ממלאים אותי באופן מאוזן.
הנושא הזה קשור בעיני גם לזוגיות, לדעת להיות בהגשמה
שלנו כל אחד בעצמו בלי להגביל את ההגשמה של בני זוגנו ואז לחזור להיות ביחד ולהיות
עם זה עד הסוף.
להיות נוכחת במציאות ולהחזיק באותו זמן בתוכי גם את הפוטנציאל של העתיד, זה האיזון שמצאתי עכשיו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה