יום שישי, 4 בינואר 2013

לקרוא את הספרים "אדם רגיש מאוד" ו"ילד רגיש מאוד"

אני יושבת וקוראת את הספרים "אדם רגיש מאוד" ו "ילד רגיש מאוד" של הפסיכולוגית ד"ר איליין ארון.

עצם הקריאה מחזירה לי את החוויות שהסופרת מתארת, עצם החוויה מראה לי את הדיוק של ההתנהלות שלי עם עצמי ועם ילדי במשך שנים.

עשרות שנים בהן חקרתי וחיפשתי את הדרך, נלחמתי על הזכות שלי להיות ולהרגיש כמו שאני , שנים שנלחמתי על הזכות של ילדיי להיות ולהרגיש כמו שהם.

שנים של ביקורת מהסביבה, שנים של וויכוחים עם כל העולם ופתאום מגיע מחקר מדעי ואומר לי כן, פעלת נכון, פעלת מדויק.

כן מזל שהוצאת את הילד מבית-הספר, בפעם הזו כשהמנהלת אמרה לי "אני אדאג שהוא יחזור לבית הספר" ואני עניתי לה "ואז תהיי אחראית על ההתאבדות שלו" (למחרת משרד החינוך שלח לו מורה פרטי הביתה).

שנים שלחמתי בבית הספר שמרשה לעצמו לשעמם את הילדים שלי בטענה שזה מחזק, ואני אמרתי שזה מביא לחרדה ודיכאון (מוכח מדעית), ולא נתתי לזה להיות (לפחות הרבה פחות ממה שבית הספר התכוון).



שנים של מחלות כי החיים אינטנסיביים מדי, כשכל המנהלים שלי אומרים שזה לא יכול להיות שאני חולה כל-כך הרבה, שאני לא עובדת מספיק ושעם יכולות כל-כך גבוהות אני צריכה לשרת יותר את האינטרסים של החברה.

שנים של חיפוש אחרי אנשים שאוכל לדבר איתם על עצמי מבלי להצטרך לנסות להסביר את עצמי כדי להיות מובנת (אין מצב שיבינו).

שנים שלבד זה הכי נוח, פחות מציף, פחות מעייף, פחות מסובך. געגועים למישהו שיבין על מה אני מדברת, שאוכל לידו להיות פשוט אני.

מהיום שילדי נולדו אני במלחמה עליהם, לא הבנתי למה, היום אני מבינה.
היום בנוסף לספר שמכיל המון ממה שעשיתי יש לי גם תוצאות, המקום שאליו הגעתי היום והמקום של ילדיי.

אני מודה על הדרך ועל כך שלא ויתרתי אפילו לרגע אחד על החיבור לאינטואיציה ועל היושרה שלי שהכריחה אותי לחיות ולגדל את ילדי רק באופן שאני מאמינה. איזה מזל!!!!

אני זוכרת את האמא שאמרה לי במסיבת סוף התיכון של בתי, חבל שלא עשיתי לבן שלי את מה שעשית עבור הבת שלך.  סוף התיכון זה מאוחר, אנחנו כאימהות חשוב שנפעל מהיום הראשון שהילד שלנו נראה: יותר עדין, יותר ביישן, אחר, שונה, יותר רגיש, פחות שקט....

כן זה מי שהוא, זה הזמן לקבל אותו ככה ולעזור לו מהמקום הזה. וכן הספרים הללו מאוד עוזרים גם לאדם עצמו וגם בתפקיד ההורה.





שנים חיפשתי קושי פיזי של הילד, גם כזה היה, אבל לא  עלה בדעתי שיש קשיים שהם כל-כך בסיסיים ושהם גם בתוך הנפש.  לא ידעתי והייתי בחיפוש מתמיד איך להקל עליו, אפילו הנקתי אותו עד גיל שנתיים ושלושה חודשים רק מפני שהרגשתי שקשה לו ושההנקה מחזקת אותו.


 



ניסו לשים עליהם תוויות ללא סוף, אספרגר, ברצף האוטיזם, קשב וריכוז, מה לא. רק לא להכיר בכך שהם פשוט "ילדים רגישים מאוד" ולמה? כי רגש ורגישות אלו מילות גנאי בתרבות שלנו.

בבית-הספר, הילדים שלי לא יכלו לשבת בהרבה מההרצאות שהביאו, זו הייתה חוויה קשה עבורם. פעם אמרה לי מורה של בתי, היא רגישה מדי, צריך לסגור לה את הרגש. ודאי, היא לא ענתה להם על מודל הילד הרצוי.




עצם הזיכרונות מציפים אותי, הדמעות עולות והגרון נחנק. אבל חשוב לי לכתוב על זה, חשוב לי עבור הילדים של היום, חשוב לי שהורים יבינו שמי שהילד שלהם זה מי שהוא צריך להיות. שלא לקבל אותו כמו שהוא יהפוך אותו לזר בעולם, ושהתפקיד של ההורים זה לדאוג שהעולם יקבל אותו כמו שהוא. רק ממקום כזה הילד יוכל להתחבר לעולם, לבחור מה בעצמו להשאיר ומה לשנות בתוכו, לגלות מה המתנות שלו ולהביא את המתנות שלו למיצוי בעולם.

אני מחזקת את ידיכם הורים של ילדים רגישים מאוד, המסע הזה  אפשרי ואפילו שווה.


אמן!!!


(התמונות צולמו בלגו מז'ורה שבאיטליה).