יום שני, 23 באפריל 2012

בין יום השואה ליום הזיכרון

השבוע שבין יום השואה ליום הזיכרון, הוא שבוע קשה עבורי. כל השבוע אני מרגישה בתוכי מן כובד שמוציא לי את השמחה, ואני זקוקה להרבה זמן בשקט עם עצמי.
בעבר פשוט ידעתי וקיבלתי את זה. השנה התחלתי לשאול שאלות. נראה ששנת ה-50 שלי גורמת לי לשאול שאלות על דברים שעד היום קיבלתי. מן גיל התבגרות שני אבל יותר רגוע.
השאלות שהתחילו לעלות לי מאז יום השואה הן סביב השאלה של המהות. מהי המהות העמוקה של 2 הימים הללו. ברור שבבית הספר לימדו אותנו עליהם, אבל פתאום זה לא מספיק, אני מרגישה צורך לבדוק יותר לעומק. אני מרגישה שם דברים נוספים.
חשוב לי לדעת מה המטרות של ימי הזיכרון הללו ולראות האם אני מסכימה למטרות הללו והאם אנחנו באמת משיגים את המטרות.
ביום השואה נזכרתי בפסח. במצריים היה סבל רב לעם עם גזירות פרעה העבדות והשלכת התינוקות ליאור, היה שם גם סבל רב של המצרים, עשרת המכות והטביעה בים, והיה שם מעבר מעם עבדים לעם חופשי. מישהו חכם החליט שמתוך מה שהיה, ניקח את נושא החופש ונתרגל אותו כל שנה באביב. יציאה מחופש לעבדות. וגם קבעו טקס משפחתי לכך, ליל הסדר.
ביום השואה השנה שאלתי את עצמי, ומה אנו למדים מיום השואה? מה אנחנו אמורים לקחת ממנו. אני מרגישה כזה עצב שאני לא יכולה ללמוד ממנו כלום, רק להיות בעצב.
שאלתי את עצמי גם ומה עם יוצאי השואה, מה הם בשבילי, מי הם בשבילי, עמוק ברגש? ולא הייתה לי תשובה.
פעם הם היו בני המשפחה של רבים מאיתנו והיום? נראה שהיום הם מיעוט מוזנח ונטוש וחלקם בקושי מצליח לשרוד ולחיות. משהו נראה לי לא סביר.
מתוך ההתעסקות בנושא הבנתי שיוצאי השואה הגיעו לארץ, מתוך חורבן, מתוך מקום שבו רבים הלכו למות כצאן לטבח והם באו לכאן, לחמו על המדינה, הקימו אותה, הקימו דור זקוף וגאה, שנלחם על ארצו. הם הגיבורים שלנו.
ואז שאלתי את עצמי, מדוע מעולם לא ראיתי בהם את הגיבורים שלי?
והוספתי לשאול, אם כך מה המסר של יום השואה, לאיזו עבודה פנימית הוא מכוון? ולא מצאתי.
הייתי רוצה עבורי ועבור ילדי, לראות את גיבורי השואה, אלו שהיו שם והגיעו לכאן לבנות את המדינה, שיעמדו על הבמות וירגישו שהם הגיבורים שלנו. זה לא פיצוי, אבל לפחות זו הכרה בהם, בפועלם ובמה שהם עבורנו.
הייתי רוצה לתת ליום השואה תוכן כזה שייקח אותנו לעבודה פנימית, כזו שתעשה מאיתנו אנשים יותר טובים.
מי ייתן וזה יקרה.

על הגיבורים
גיבורים אינם יודעים שהם כאלו. הם יודעים שהם היו חלק מאירוע מכונן ומיוחד, אבל אינם יכולים לראות את זה כגבורה, אלא תפקוד טבעי במצב שהיה. מי שהופך גיבורים לגיבורים זו הסביבה שלהם, זו שהרוויחה מן המעשה.
האם שמנו את יוצאי השואה לגיבורים שלנו. לא, ראינו בהם חלשים ההולכים כצאן לטבח. זה מה שהם נשארו איתו, כאב של אובדן והרבה בושה.
מה שלנו יש לתת להם זה את המשמעות, את התקומה שהם הביאו איתם, מתוך העשן לתקומה, זה הם. כולנו יודעים שהצבעת האום על הקמת המדינה היתה תוצאה של השואה, של האובדן העצום. שיוצאי השואה נלחמו וחלקם נהרגו עבור מדינת ישראל.

אני מזמינה אותנו לראות בהם את הגיבורים שלנו, לתת להם להרגיש את זה ולדאוג להם בזקנתם.
אני מזמינה אותנו לתת ליוצאי השואה שעדיין חיים ביננו, את המקום הראוי בתקומת העם היהודי בארצו.
אני מזמינה אותנו לשמוע את סיפורם כל עוד יש מי שיספר.

ואולי, ביום השואה הבא, אני אחשוב על אלו שהגיעו משם, כגיבורים שלי, שתרמו בחייהם את חלקם להקמת המדינה שלי, וגם לחלק מהמוסריות והרגישות שלנו כעם למוסריות, וארגיש אליהם אהבה ותודה. אולי אז אוכל באמת להרגיש שיום הזיכרון לשואה הוא יום עם משמעות עמוקה עבורי.

יום שבת, 14 באפריל 2012

חשיפת מציאות, כיצד זה התחיל

בסתיו, לכבוד בר-המצווה של נדב נסענו לארה"ב. בדרך עברנו ביערות הסתיו של New england.
היופי המם אותי הסתובבתי ביערות כמו שיכורה. הרגשתי שמשהו קורה לי. אחרי שבוע באזור כשהחלנו לנסוע דרומה, כאב לי אזור הלב ברמות כאלו שבקושי יכולתי לנשום. יומיים כאבתי בשקט. אני מכירה את האזור הזה, מדי פעם הוא כואב מאוד ואז נכנס לי משהו חדש לחיים. אני פשוט מתבוננת עד שזה יתגלה.
בהמשך הדרך בשיחה עם עצמי שמעתי מתוכי קול שאומר, את צריכה להקשיב אחרת! איך אחרת, כל-כך הרבה שנים תירגלתי הקשבה, אני מקשיבה כל הזמן לכל דבר. מה עוד יש לי ללמוד על הקשבה? אבל לא היה לי עם מי להתווכח, אז פשוט התחלתי לשים לב יותר להקשבה.
חזרנו לארץ. הייתי באמצע פרויקט מורכב של העברת מחסן על אינסוף חלקיו, ופרויקט אירוע בר-מצווה להרים תוך חודש.
החלטתי שאחרי שאחזור מהחופש, אני מתחילה במנוחה של שבוע עד שכולם יחזרו למסלול ואז אתחיל בפרויקטים. בינתיים קרו עוד דברים בבית שדרשו את תשומת לבי.
פרויקט העברת המחסן נראה לי כבד ולא בדיוק ידעתי איך לגשת אליו ומי יוכל לעשות את זה עבורי. תוך כדי שיחות עם כמה חברות, מצאתי קבוצה שתעביר את המחסן, ובלי להתכוון זה קרה עוד באותו השבוע ובלי שום מאמץ נראה מצידי. הגברתי הקשבה, איך זה קרה כל-כך ללא מאמץ?
גם חגיגת בר-המצווה של נדב בני, נסגרה תוך מספר מועט של טלפונים. חברה קראה לי לראות מקום מקסים ליד הבית שלא ידעתי עליו, ומשם הכול התגלגל בקלות מדהימה. האירוע עצמו היה טוב ממה שדימיינתי, כולנו נהנינו. ושוב שאלתי את עצמי מה קורה?איך זה קרה? איך דברים כל-כך מוצלחים קורים לי ללא מאמץ.
פעם הייתי מייצרת מציאות. הצלחתי לייצר הרבה מאוד ממה שהתכוונתי, אבל זה עלה לי בהמון מאמץ. משהו השתנה? האם אני במקום אחר או אולי שנת 2012 שמתקרבת מביאה פוטנציאל חדש? שוב הגברתי הקשבה והתבוננות. אמרתי לעצמי, עכשיו אני מתבוננת גם בהווה לראות איך זה קורה?
אחר-כך יצאתי לדרך עם מספר פרויקטים וגם הם קרו לי באותו אופן, ללא מאמץ וללא מתח מלווה:
  • שיפוץ המרכז החדש בחצר ביתי, שנקרא "בית זוגיות וחיים הרמוניים", קרה כך שנראה כאילו הוא נבנה מעצמו ואפילו הקבלן שבנה אותו אמר שזה קרה בלי להרגיש. והתוצאה היא מעבר לכל מה שדמיינתי.
  • עוד ועוד מתאמנים לזוגיות הרמונית ולמפגש פנימי מגיעים, ללא עבודת שיווק, פשוט מעצמם.
  • השיווק הוא נושא קשה עבורי. אני לא מתחברת אליו. הודעתי שאני לא אעשה שיווק אלה אם יגיע מישהו לקחת את זה ביוזמתו. אחרי ימים ספורים הגיעה חברה טובה שלי שחיפשה עבודה בשיווק. היא  גם מטפלת וגם מנוסה בשיווק, הצירוף ביננו היה ממש Win-Win.יותר טוב מזה לא יכולתי לבקש ובטח לא להתנגד. מאז היא עובדת על השיווק של המרכז ואיתה אפילו כיף לי. הגדלנו ראש והתחלנו בפיתוח עסקי שמתוכו יבנה השיווק. זה הרבה יותר מתאים לי.
  • בשלב מסוים הגענו לנושא החזון, 2 פגישות של שיתופים ביננו בנושא ומפגש של שעה עם עוד 3 אנשים והחזון היה מוכן.
אני מתבוננת ובקושי מאמינה, משהו קרה, החיים נהיו פשוטים וזורמים ואני משתדלת להקשיב וללמוד כיצד זה קורה. 
האם גם לכם קורים דברים פתאום בקלות וללא מאמץ? ממתי, מה קורה לכם שם? איך זה עובד? יתכן שהתקופה הזו מאפשרת התנהלות חדשה אני החלטתי לחקור את זה, ואתם?

מחכה לתשובות שלכם!