יום רביעי, 10 ביולי 2013

יום הולדת 52, סגירת מעגל

יש לי היום יום הולדת 52.

לפני 10 שנים בגיל 42 השתנו חיי לחלוטין. עזבתי את עולם ההייטק, הקדשתי את עצמי למסע ההתפתחות שלי, ועברתי מהעיר למושב.
בהמשך של אותה שנה הגעתי לליאה ארד אצלה למדתי אימון, הנחיית קבוצות וטיפול בטראומות, אותם הדברים שהיו הבסיס לכל מה שפיתחתי ועשיתי בהמשך, ואיתה הקמנו אז את המרכז "בשביל הנשמה".

10 שנים יכולות להיות מעט בחייו של אדם. 10 השנים הללו היו מאוד מרכזיות בחיי והן נראות כמו מסע של 50 שנים.
בהתבוננות אחורה איני יכולה להאמין שניתן ב 10 שנים כל-כך להתפתח, לעבור כל-כך הרבה וליצור כל-כך הרבה.



בחצי השנה האחרונה עברתי מסע מאתגר ושינויים מרכזיים בחיי. אפשר לומר שסיימתי חובות רבים למשפחתי ועכשיו כשהם כולם מצאו את ההגשמה שלהם, הם שחררו אותי להגשמה שלי.
בשנים הללו הייתי המון בשבילם ופתאום חיי הוחזרו לי. זה לא מפתיע ועם זאת החצי שנה האחרונה הייתה מאתגרת.


אני מרגישה ש-10 השנים הללו היו שלב חשוב בחניכה שלי ועכשיו נפתחה לי דרך חדשה.
ישנם מספר נושאים שליבי מבקש שאפעל בהם ואני מחפשת את דרכי בזהירות: בעבודה עם אנשים רגישים מאוד ועם מערכת החינוך בנושא, בעבודה בשיקום עם מתמודדים עם אתגרים נפשיים ועם מערכת בריאות הנפש בנושא. חיבור שני הנושאים שמניסיוני מאוד קשורים. בנוסף אני פועלת למען זוגות ובודדים שמחפשים את הדרך לזוגיות הרמונית ואני גם משתדלת לכתוב את הידע שיש לי כדי שיוכל לשרת את העולם וגם מפני שאני נהנית לכתוב.

לפני 10 שנים הייתי אדם רוחני, אולם את עולם החומר הכרתי פחות ואהבתי פחות. אני זוכרת את היום שבו בחרתי באמת לחיות כאן על האדמה וסוף סוף הרגשתי שגם כאן יש לי בית.

כמות האנשים שאני פוגשת
הולכת וגדלה וגם ההנאה שלי מכך, העולם הזה הוא ביתי עם כל האתגרים שהוא מביא אני שמחה להיות כאן ומאחלת שנה של ריפוי מתוך שמחה לי , לכל מי שאפגוש בדרכי ולכל מי שנמצא כאן בעולם הזה.

יום רביעי, 26 ביוני 2013

עולם ההייטק - שמורה של אנשים רגישים מאוד

יש שמורות טבע, יש שמורות אינדיאנים ויש שמורה לאנשים רגישים מאוד.

למה בכלל אנשים רגישים מאוד צריכים שמורה?

אחרי שנים של דחייה חברתית ואי הבנה הדדית עם שאר החברה, התחילו אנשים יצירתיים אלו, האנשים הרגישים מאוד לחפש להם מקום נפרד משל עצמם, מקום שלא יגידו להם מה לעשות ואיך להתנהג. מקום שהם יוכלו להיות בדיוק מי שהם ויוכלו ליצור בו ולשחק.

למי שאינו מעודכן עדיין, אנשים רגישים מאוד אלו אנשים עם מערכת עצבים שעובדת בתדר אחר, מבנה נפש קצת שונה, מאוד יצירתיים, מאוד אינטליגנטיים, רואים לעומק ומבינים דברים באופן שונה. אנשים אלו בהרבה מקרים לא דומים לאלו שסביבם. בעבר הם היו הכוהנים, יועצי המלך, המרפאים, האומנים והאינטלקטואלים שקידמו את העולם קדימה.
בעבר הם נחשבו העילית של החברה, נשאו אליהם עיניים והלכו אחריהם. בימינו החברה מוקיעה אותם ודורשת מהם להשתנות כדי להתאים את עצמם ומסממת אותם בילדות כדי לחסום את השונות שלהם.

אנשים אלו בנו להם שמורה שנקראת הייטק. בשמורה הזו הם חלמו פיתחו וייצרו את מה שבא להם ואיך שבא להם. חלק מהפרויקטים הצליחו וחלק לא ובעיקר הם שיחקו ויצרו כאוות נפשם.
בשלב זה ההייטק הפך למקום שכולם נשאו אליו עיניים, בדיוק כמו בעבר כשהעם נשא עיניו לאינטלקטואלים.

בשלב מסוים אנשים שונים שאינם רגישים מאוד גילו את ההייטק ואת ההזדמנות שבו והחלו לחפש דרכים להשתתף בחגיגה. לאט לאט כמות העובדים בחברות ההייטק שאינם יצרניים גדלה ואנשי ההייטק נאלצו לעבוד יותר ויותר כדי לשאת על גבם את כל שאר העובדים והמשקיעים. בנוסף התחילו להגיע עובדי פיתוח שמה שעניין אותם זה הכסף והכבוד ולא היצירתיות והם דרשו תנאים שהכבידו על עולם ההייטק.

ההייטק הפסיק להיות המקום שבו האנשים הרגישים מאוד יכולים ליצור כאוות נפשם ולחיות בדרך שמתאימה להם. עכשיו הם העבדים של שאר הארגון.

אם שאלתם את עצמכם אז מה זו נפילת ההייטק. זוהי הנפילה שנוצרה כשהאנשים הרגישים מאוד הרגישו שזה כבר לא מה שהיה והתחילו לעזוב את החברות שבנו על גבם. ההייטק הפסיק להיות מקום מתאים להם. ההייטק התחיל לאבד את האנשים שיצרו אותו והחזיקו אותו.

האנשים הרגישים מאוד אלו אינדיבידואלים ששעבוד אינו מתאים להם. הם בדרך כלל מסתפקים במועט אבל הוא צריך להיות מדויק והם זקוקים לחופש ליצור.

בשנים שהאנשים הרגישים מאוד היו בהייטק, נוצרו בחברה שלנו פערים עצומים ובעיות גדולות, אותם אלו שאמורים היו להבחין בזה ולצור שינוי קיבלו את המסר החברתי, הסכימו לזוז הצידה ולהתכנס בשמורה שלהם, וכך נוצר המצב החברתי מדיני שיש היום.

כשהאנשים הרגישים מאוד יצאו מההייטק והתפזרו בחברה, התחילה הצעקה של הצורך בשינוי להתחזק.

אז היכן הם אנשי ההייטק היום?
חלקם בנו מחדש חברות הייטק קטנות והפעם הם נזהרים מלמלא אותם באחרים.
חלקם הפכו למטפלים הוליסטיים (התחום בנוי על אנשים רגישים מאוד).
חלקם פרשו לאומנות
וחלקם מחפשים את הדרך החדשה שלהם.

לאנשים הרגישים מאוד ישנם הרבה יכולות ובדרך כלל צרכים מועטים. הם יודעים למה הם זקוקים והם מספיק יצירתיים כדי למצוא את המקום שמתאים להם.

אני עצמי עבדתי בהייטק משנת 1979 והייתי בו לאורך כל שנות ההצלחה שלו ועד לקריסה שלו וראיתי מול עיני את השינוי קורה. בתקופה ההיא, כל מה שהבנתי הוא שכבר לא טוב לי כפי שהיה לי בעבר. בהסתכלות אחורה אני מבינה שגם אני עזבתי את ההייטק ביום שהרגשתי שמצרים את צעדיי ואיני חופשיה יותר להמשיך ולייצר בדרך שמתאימה לי.

מה שכתבתי פה זו הדעה שלי וההבנה שלי על מה שראיתי וחוויתי ב-22 השנים שהייתי בעולם ההייטק. זו בהחלט הפרשנות היצירתית שלי למה שקרה.

יום ראשון, 2 ביוני 2013

להחזיר את הצבע לחיי



אחרי חודשים ארוכים בהם ציירתי בעיפרון, היום חזרתי לצייר בצבע. הצבע מזרים לתוכי שמחה. ולוקח אותי למחוזות חדשים.


אני מתבוננת בחוויה ומרגישה שלא רק בציור חסר הצבע בחיי, אלא גם בחיי עצמם. משהו בחיי מרגיש חסר צבע, חסר תשוקה, חסר טעם חיים.





בחודשים האחרונים עברתי תהליכים נפשיים עמוקים אחד אחרי השני ופתאום אני מרגישה שבמסע הפנימי העמוק הזה איבדו חיי החיצוניים חלק מהחיות שלהם, חלק מהצבע שלהם.

 בספר "רצות עם זאבים" מזכירה הכותבת את החלוקה של האנרגיה בין החיים החיצוניים לחיים "ביער הפראי" שבתוכנו.

בתקופה האחרונה, רוב האנרגיה שלי שימשה לתהליכים הפנימיים ולחיים החיצוניים נשאר ממש מעט. על אף שתפקדתי בחוץ, התחושה שלי היא שחייתי בחוץ ממש מעט.

בימים האחרונים משהו בי השתנה. נראה שהתהליך הפנימי הנוכחי הסתיים ואני פונה שוב לחיים שבחוץ.
המון דברים השתנו גם בחוץ, חלק מהם היו הסיבות להתחלת התהליך הפנימי שלי. עד עכשיו עבדתי איתם בתוכי וכשאני יוצאת שוב החוצה מסתבר שהעולם נשאר כפי שהיה.

אותם דברים ששינו את חיי מחכים לי שאבוא ואבדוק את חיי מחדש, הפעם יחד עם הכוחות והשינויים שעשיתי בתוכי.

פתאום אני מרגישה שיש לי כוחות ולא ברור לי מה אני רוצה לעשות איתם. התחושה הראשונית היא חוסר שקט. הייתי יכולה לברוח מאותו חוסר שקט, אך במקום זה הלכתי לברר מהי מהותו.

בבדיקה שנייה עם עצמי מסתבר שחוסר השקט נובע מכך שיש לי יותר כוח ממה שאני צריכה כדי להתקיים ואני יכולה לעשות אתו ככל העולה על רוחי, שפע אמיתי.

במשך רוב חיי עד כה ובמיוחד מאז שנולדו ילדי, תמיד הכוח שלי שימש לטיפול בבית ובילדי. יחד עם עבודה ולימודים לא נשאר לי כמעט כוח פנוי. כפי שכתבתי בבלוגים קודמים ילדי פרשו כנפיים וביתי די ריק, זהו הזמן לבחור מחדש את חיי ומה אעשה בכוחותי.

אני מניחה שעוד אנשים מגיעים לנקודה זו בחיים וברור שניתן להרגיש מיותר במצב הזה. אותי זה לוקח לתחושה של חופש, אני יכולה לעשות בכוחותי ככל העולה על רוחי,  ותחושה שפע, יש לי כוח והוא פנוי לי לעצמי.

עם זאת לאחר העשייה הפנימית המרובה זהו קודם כל זמן לנוח וגם לעשות דברים שמחזקים אותי. אני יכולה לצייר, אני יכולה לעבוד בגינה, אני יכולה לפעול למען האנשים  הרגישים מאוד, אני יכולה לעזור למערכת החינוך ולהורים להכיר וללמוד את נושא הילדים הרגישים מאוד, אני יכולה לעזור לעולם להכיר את נושא הזוגיות ההרמונית, אני יכולה ללמד את שיטות הטיפול שלי, אני יכולה לכתוב ספרים ובטח יש עוד מספר דברים לעשות.

בכוח שיש לי אני אחלום, כפי שאומרת הלטאה בקלפי הסגולה, זהו זמן לחלום את האפשרויות של העתיד. אני אוהבת לחלום ואני אשמח להתמסר לחלומות הללו. אני קוראת לכוחו של הפן הנשי להביא לי חלומות שאוכל לבחור מהם את המשך דרכי והעשייה שלי בעולם.


יום שלישי, 28 במאי 2013

כוחה של האמפתיה



הזוגיות שלי עם בעלי היוותה מנוע התפתחות מרכזי בחיי. זוגיות של אהבה גדולה שבה גם האתגרים עצומים, דחפה אותי קדימה כל הזמן. לימדה אותי על זוגיות מאתגרת, על כוחה של אהבה ועל ריפוי זוגיות.

לפני מספר ימים אמר לי בעלי, אחרי כל מה שעברת, את עדיין לומדת דברים חדשים? אז כן אני לומדת כל הזמן וגם היום, הפעם השיעור הוא בכוחה של האמפתיה והשפעתה על חיי.

לפעמים קורה לנו שאנו עושים דבר שלא בכוונה ואדם אחר נפגע. מצב כזה מערער והרבה פעמים מבלבל. עם מצב כזה נפגשתי לאחרונה ושם התחיל עבורי מסע נוסף.



נפגעתי מאירוע תמים ללא כוונה מצד בעלי. במשך ימים הסתובבתי חסרת מנוחה. הוא אף ביקש מיד סליחה וזה לא הספיק. בשיחות בינינו ניסינו להבין מה חסר לי. ללא הצלחתי להבין מה חסר לי. הרי זה באמת היה לא בכוונה וגם נאמרה סליחה וגם ישבנו יחד וניסינו להבין וללמוד לעתיד. מדוע אני ממשיכה להרגיש לבד.



ניסינו להחליף תפקידים, זה לא היה לי קל, אבל אז פתאום הבנתי שמה שחסר לי זו אמפתיה. איני מחפשת להאשים ואיני מחפשת אשמים אבל ללא האמפתיה גם הסליחה הייתה ריקה, אני נשארת עם הכאב לבד.

הגילוי היה מדהים.






מהי בעצם אמפתיה?



אמפתיה זו נוכחות של אדם אחד עם האחר כשהאחר נמצא בקושי או כאב. קל לנו לעשות זאת שכאין לנו קשר לנושא אבל כשהקושי מאיים עלינו או שיש לנו אחריות על הכאב, להיות שם באמפתיה זהו אתגר גדול מאוד.

כאשר אנחנו פוגעים במישהו אחר בטעות לרוב אנחנו נסגרים, קשה לנו עם העובדה שפגענו באדם אחר.
אני גם אלך ואבדוק בתוכי כיצד זה קרה, אבקש סליחה ואשתדל שזה לא יקרה. מסתבר שזה לא מספיק.

כאשר נפגעתי גם הסליחה וגם הבדיקה איך למנוע את הפעם הבאה לא ניחמו אותי. משהו היה חסר.

לפעמים אנו ממציאים חוק שאם נקיים אותו הפגיעות יקרו פחות, אבל חוקים לוקחים את החופש וזהו נזק גדול.
אם כך מה עושים? מה ניתן לעשות כשיש כאב ואיננו רוצים לחנוק את המשך החיים שלנו בחוקים?


האמפתיה זו הוויה של שותפות ויחד, כשמישהו בכאב ואני איתו באמפתיה הוא לא נשאר בכאב לבד. אני פותחת את לבי וחולקת איתו את כאבו. עבורו היינו שם יחד, הייתי שם איתו. עבורי, חוויתי חלק מהכאב שיצרתי. זה קשה, גם להתחבר לכאב וגם לדעת שאני, גם אם לא במתכוון, פגעתי באדם אחר ויצרתי את הכאב.


הסכמה כזו לחוש חלק מהכאב שיצרתי מניעה בתוכנו תהליך שיעזור לנו להתנהל באופן אחר בהמשך. משהו בתוכנו, בתוך הנפש שלנו יתפתח ויגדל ואנחנו נשתנה בלי לדעת שמשהו בכלל קרה. אנו נמצא את עצמנו פועלים בחיים באופן אחר בלי להחליט על דברים שאיננו עושים ובלי לשים לנו ולאחרים חוקים שיגבילו את החופש שלנו.



ישנם מספר בעיות שקשורות ב"להיות באמפתיה" במצב כזה.
הראשונה היא שהרבה פעמים בן זוגנו לאירוע יברח בעצמו מהכאב ולא יישאר בו, ואז אי לנו עם מי להיות בכאב.
השנייה היא שהרבה פעמים הוא יאשים אותנו בכאב שלו ואנו נצטרך להתגונן ואז לא נוכל להיות איתו.
סיבה נוספת לקושי להיות באמפתיה היא שאנחנו נאשים את עצמנו. זהו גם ההסבר מדוע שיפוטיות אינה מאפשרת צמיחה.


במצבים אלו, גם אנו וגם בן זוגנו איבדנו הזדמנות לצמוח בעזרת הכאב ואותה התנהלות שקרתה הפעם תמשיך ותפגע בנו שוב ושוב. דבר נוסף שפספסנו זוהי חוויית הקירבה שנוצרת כאשר אנו חולקים כאב ביחד.




כשהאמפתיה הופיע הפעם בחיי, יכולתי ללכת אחורה ולהבין את הבדידות שחשתי שנים רבות. את המקומות שבהם אני חשה בדידות גם היום ועצרתי לשלוח אמפתיה לעצמי לכל אותם מקומות. הקסם של האמפתיה הוא שהיא יכולה לרפא גם אחורה. תנסו את זה.

עברתי על אירועי חיי ובדקתי היכן הייתי באמפתיה, היכן לא הייתי באמפתיה עם אחרים והיכן חסרה לי האמפתיה אלי. היו כאלו המון בחיי.

כשנפתח השער עלתה בתוכי אותה איריס שנשארה לבד עם הכאב בכל אותן שנים עצובה וכואבת שומרת על כל אותם כאבים שכבר מזמן חשבתי ששכחתי. אני מחבקת אותה ונמצאת איתה בכל אותם אירועים, אני באמפתיה איתה, אמפתיה מרפאה, ויש לי גם תודה לומר לה. בזכותה והמסע שעשיתי, למדתי לרפא בעזרת אמפתיה.

בזכותה למדתי לרפא זוגיות ע"י כך שאני מלמדת אמפתיה את בני הזוג.
אני עוזרת להורים לילדים רגישים מאוד בעזרת האמפתיה: להורים בקושי שלהם, לילדים בקושי שלהם, למורים וכל מי שמתמודד שם בקושי שלהם.
אני נותנת מקום לקושי והופכת אותו למורה ולכוח התפתחות.

אני נמצאת שם עם אותה אמפתיה, עם הילדים הרגישים מאוד, שהעולם דוחה, מבקש מהם להיות מישהו אחר, לא להיות מי שהם ופוגע בהם. אני נמצאת איתם באמפתיה עם הכאב העצום שלהם שאספו במשך כל חייהם ומבקשת מהם לסלוח לעולם על מה שהוא, על הבורות ועל אי ההבנה ולחזור לקשר עם העולם. לחזור להיות חלק מהעולם ובעזרת יכולותיהם המיוחדות, לעזור לנו לרפא את העולם, להיות כאן מי שהם באו להיות פה ולפעול למען עולם טוב יותר בכל דרך שמתאימה להם ובעזרת אמפתיה לסבל של כל מי שנמצא כאן.

כוחה של האמפתיה הוא בהכלה וריפוי של כאב, גם כאב של הווה וגם כאב של עבר.

משם צמחו גם שיטת "הזוגיות ההרמונית" וה"מפגש הפנימי".
תודה לך איריס של העבר, על הדרך ועל ההסכמה להיות בכל אותם אירועי חיים ולא לוותר על הכאב ועל ההתפתחות. תודה לך שעזרת לי להפוך למי שאני היום.


יום שני, 27 במאי 2013

עוד ילד עולה לי לתיכון


הילד שלי ילך לתיכון בשנה הבאה. זהו ילד שני, כבר עברתי את זה פעם.

אני פחות מפחדת מהפעם הראשונה, הצלחנו לעבור את זה במינימום נזקים, בעצם אני די בטוחה שיהיה בסדר.

עם זאת המצב מזכיר לי את הפעם הקודמת, את הפחדים, את הבעיות שהיו, את הקושי שהיה. והמלחמות, כמה מלחמות היו אז. כמה הייתי בודדה בתוך אותן מלחמות.

עם כל הניסיון והמקום הנהדר של הבת שלי הגדולה היום, עדיין אני מוצאת את עצמי בודקת את כלי הנשק שלי, האם הם מוכנים למלחמה?

הילד הזה שבחטיבת הביניים התקבל כל-כך בעדינות, כל-כך בהבנה, האם גם התיכון ישכיל לטפל בו כך?



למה הם זקוקים בשביל להבין במי מדובר ולתת לו את מה שהוא זקוק לו?

כיצד אני יכולה לתמוך בתהליך ואולי הפעם לא ממקום של מלחמה עם גדודי טנקים ששועטים להגן על הילד שלי?

האם הפעם תוכל חטיבת הטנקים שלי שירתה על כל מורה שניסה להפוך את הבת שלי למישהו אחר להיות עם פרחים בקנה?




הרבה שאלות ועם זאת השקט שבפנים מראה לי את הדרך שעשיתי ואת הניקיון שבתוכי בנושא מערכת החינוך.
אולי גם ההצלחה עם בתי מאפשרת לי להישאר בשקט ובבדיקה של המצב גם יחד.

בכל מקרה ברור שהשקט והניקיון הללו מאפשרים לי היום לעזור לילדים אחרים עם מערכת החינוך וגם לכתוב את המידעון והמאמר הקרובים בנושא "הורות לילדים רגישים מאוד".





אני רואה את ההורים של הילדים שאותם אני מלווה, את הכאב שלהם על מה שהילד שלהם עבר וברור לי שאותם לא משאירים לבד כפי שאני הייתי.

חברה אמרה לי , שהיום אנחנו עוברים דברים כדי להעביר את זה הלאה.

עבורי זו זכות גדולה לתמוך בהורים שמתמודדים עם ילדים רגישים מאוד ועם מערכת החינוך ולעשות את זה בלי לפגוע במיוחדות של הילד ובלי להעמיס עליו.








מאחלת לנו ולמערכת החינוך בשנים הבאות, הבנה והתפתחות ממקום של קבלת הילדים הרגישים מאוד בדיוק כפי שהם. יחס כזה יביא המון טוב לילדים למערכת החינוך עצמה ולעולם כולו.



בתמונות: ארצנו היפה, שמרי על ילדינו.

אמן!









יום שבת, 27 באפריל 2013

כשהילדים פורסים כנפיים



מאז שנולדה בתי הבכורה הייתי שם עבורה בכל רגע נתון במשך 19 שנים. כשנולד בני הייתי שם בריבוע.
כל רגע שלי היה מלא בשניהם: המחשבות, העשייה, תשומת הלב, ההקשבה.
ניסיתי להבין למה הם זקוקים ולפנות להם מקום בעולם שבו יהיה להם טוב.
קל זה לא היה, מאתגר... מאוד.
היה ברור לי שאם הם יתחברו לעולם מתוך המקום האינדיבידואלי שלהם כולם ירוויחו, אבל העולם עוד לא הבין את זה ולא ממש שיתף פעולה.




פתאום אחרי זמן כל-כך רב היא עברה לגור במעונות הסטודנטים באוניברסיטה ושקועה בלימודים ועבודה והוא ביקש שאתן לו לקחת אחריות על חייו ולנהל אותם בדרכו.
היא מצאה את הקהילה שלה באקדמיה והוא את שלו בתאטרון.
פתאום הם אינם זקוקים לי בכל רגע לכל היכולות והכוחות שלי.
ואני נשארתי עומדת המומה. הרי לכך עבדתי, את זה רציתי. אולי לא האמנתי שזה יקרה, וכשזה קרה זה היה הפתעה.





זה לא רק שאני יכולה לעשות בזמני את מה שבא לי, בעצם התפרקה לי הקהילה הפרטית שלי, נשארתי ברוב השבוע חסרת קהילה.
ראשית הגיע העצב, עצב של פרידה מתקופה ארוכה של הקדשה של כל כולי לילדי.
שנית הגיע תחושת רווחה, סוף סוף זמני בידי לכתוב, לצייר, לטפל ולעבוד בגינה.



מהמקום הזה של השפע בזמן לעצמי, עצרתי ושאלתי  ולמה עוד אני זקוקה, ומסתבר שיש לכך תשובה.
פתאום אני מרגישה צורך לצאת לבלות ולמצוא לי קהילה של נשים בגילי שמבינות את אותה השפה.

קהילה של אנשים רגישים שלא זקוקים להסברים על למה ככה אני מרגישה. קהילה שמתעניינת באותם הדברים שאני.



וואו אני מתחילה תקופה חדשה. גם בתקופה הזו יש אתגר והוא לחיות כאדם חופשי ומוגשם אדם שחי ממקום של חירות ומגשים את ייעודו בעולם ועם זאת יש לו גם את הזמן והפנאי לעשות את הדברים הפשוטים שממלאים אותי.


אתגר זה הושיב אותי לכתוב על החופש ועל החירות במידעון של חודש אפריל 2013 שיגיע בהקדם.






יום חמישי, 14 במרץ 2013

לחיות היום, לחיות בעידן החדש

התקופה האחרונה היא תקופה מאתגרת עבורי. המון דברים קורים בדרך שאיני מכירה ואיני מבינה.

כל שבוע מרגיש שונה ולא פעם אפילו מופיעות תחושות קשות בלתי מוסברות אצלי ואצל הסובבים אותי.

השבוע שעבר עם הקור החזק שהיה עשה לי תחושה של מעיכה של הגוף, רק רציתי להיות לבד ובשקט.
כשאני שואלת חברות מסתבר שרובנו חווות את אותן תחושות. גלים גלים של אנרגיות שאיננו מכירות והם מוציאים מתוכנו דברים שלא ידענו על קיומם.

לפעמים בתוך הגלים עולה נושא לעבודה עם עצמי אבל בעיקר מה  שעובד זה התמסרות למה שמגיע, בלי להבין ובלי להשליך את זה על דברים אחרים. פשוט להסכים להיות עם זה, גל מגיע וגל עובר.

בתוך התקופה הזו בתוך חוויה שאיני מצליחה לעשות דבר, פתאום גיליתי שהמון סידורים שנידחו במשך שנים אפילו עשר שנים, פתאום קורים מעצמם.

הסיבה שלא שמתי לב לתופעה הייתה שלא הרגשתי את כובד העשייה של הסידורים הללו כפי שהייתי חשה בעבר.

דבר מבלבל נוסף, בעבר הייתי כל יום מתכננת איך יראה היום וכך ידעתי למה לצפות. היום כל מה שאני מתכוונת לעשות לא קורה ודברים רבים אחרים שלא התכוונתי קורים. כל הרשימות שלי של מה אעשה, הופכות למה לא עשיתי ודברים שחשבתי שלא אעשה קורים בלי לשים לב.

אני יושבת ומתבוננת על חיי, לא מכירה את ההתנהלות הזו ולא יכולה לכוון כלום, אפילו דברים מאוד קטנים, חוויה די משונה. גם דרך שעבדה לי אתמול לא עובדת לי היום.

באופן כללי אני די משועשעת ומרוצה מפני שהדברים שקרו לי והתקדמו אלו דברים שמזמן רציתי שייעשו. בנוסף קרה דבר נפלא. אותם סידורים שקרו מעצמם, לא רק שלא עלו לי אנרגיה, אלא מסתבר שהם שכבו שם ברקע וכלאו חלק מהאנרגיה שלי וברגע שהם נעשו השתחררה לי אנרגיה עצומה לחיים.

את החיים שלי עכשיו אפשר לסכם כך, איני מבינה מה קורה, איני שולטת בדברים, הדברים קורים מעצמם ומתקדמים בדרך שלהם. בתוך התהליך הזה משתחררת אנרגיה שלי שהייתה כלואה שם ומתפנה לדברים אחרים והחוויה שלי כרגע היא חופש. איני מחליטה על מה שצריך ולכן נשאר לי להחליט בכל רגע מה בא לי לעשות: לצייר, לכתוב, לעבוד בגינה, לסדר, מה שבא אני עושה בלאו הכי אין שום היגיון שאני יודעת להחליט בעזרתו, אז שיחררתי.




בעצם הבלגן הזה עזר לי לשחרר יותר מכל סדר שהכרתי בעבר ולהגיע לעוד רבדים של חופש.

דבר יפה נוסף שקורה הוא שהמון אנשים מגיעים אלי ומתחברים לי לנושא שרציתי לפעול בו ואז אנו פועלים יחד ושוב הכול יותר קל ויותר כיף.

ועוד דבר יפה, בעזרת הפייסבוק מצאתי בזמן האחרון אנשים מהסוג שלי, שאני יכולה לדבר איתם בשפה שלי ללא מאמץ ומסתבר שיש רבים כאלה, רק מפוזרים ואני חווה את עצמי מוקפת בטוב הזה.

אז תודה לכל מי שסביבי ולכל מה שקורה.




קסם נוסף שקרה אפשר לראות ב-2 התמונות הבאות: צילומים שעשינו בכינרת באותו מקום בדיוק בתחילת החורף הזה ועכשיו. הגענו הופתענו והוקסמנו מהקסם, אותם עצים  וראו מה קרה למים.



שאר התמונות באביב המקסים שעכשיו ברמת הגולן.


מאחלת לכולם שיהיה הרבה טוב והרבה חופש להיות.




יום ראשון, 10 במרץ 2013

תרבות חדשה ביחסי גברים נשים

הימים האחרונים הם המוזרים והמרגשים שהיו לי.
אני יושבת מול המחשב ומתכתבת עם אנשים שאת רובם מעולם לא פגשתי וכל זה כשאני פועלת למען מטרה שנפגשתי בה ובחרתי להצטרף אליה כאילו באקראי וכולנו עובדים למענה בשותפות.

זהו האירוע העולמי של חג האהבה ב-14.2.
זהו אירוע שמתנהל בדרך חדשה, הדרך של העידן החדש!

אישה יקרה מארה"ב שהחליטה להרים אירוע בין-לאומי בנושא סיום האלימות נגד נשים בעולם, ובכל העולם התגייסו אנשים (נשים וגברים) בהתנדבות,ליצור, להכין, לתרום ולהפיץ אירועים מהסוג הזה.

דבר נוסף מיוחד, על אף אופיו הקשה של הנושא, אופי האירועים הוא חגיגה, אירועים של ריקוד ושימחה יחד עם מעגלי שיתוף והקשבה.

עם כל מי שאני מדברת הכול ברור, אין דעות נוגדות, אין התנגדויות, הכול זורם, נשים וגברים כאחד. ברור שהאלימות והניצול המיני בכל גיל שהוא חייבת להיפסק.

ברור לנו גם לכל מי שעוסק בנושא שגם גברים שפגעו בעבר מרגישים רע וזקוקים לעזרה. עזרה כזו גם תעזור להפסקת הפגיעות בהמשך.

כולנו עוברים יחד מתרבות קודמת שבה הנשים היו בחזקת הרכוש של הגברים, כל תפיסות העולם וההתנהלות היו כאלה. הנשים למדו לשתוק כי זה מה שהתרבות הזו הכתיבה.
הרבה ממה שעולה היום קרה כבר לפני שנים כשאותה תרבות עדיין הייתה השלטת.  לנו היום קשה לקלוט את זה. אבל עד לא מזמן הנושא לא דובר ולא טופל כי הוא היה נורמה חברתית.

זוהי הזדמנות לשינוי מפני שלרובנו ברור מהו השינוי הנדרש. אם נשכיל להזמין לתרבות החדשה את אלו שעדיין נמצאים מאחור נראה שגם בהם יש חלקים שהתקדמו ומחכים להזמנה הזו. החלקים של התרבות הקודמת ייעלמו בהמשך מעצמם ככל שנחזק את אלו שמתאימים היום.

עבור ילדינו חשוב לנלמד לשתף כך שזה מה שהם ילמדו. לא להישאר עם הדברים לבד ולא להתבייש, מי שפגע הוא היוצא דופן לא הנפגע. וגם חשוב להבין שכדי לבנות את המצב ששום פגיעה היא לא לגיטימית, כל פגיעה קטנה היא נושא לטיפול והזדמנות ללמידה אם ברמת היחיד או הקבוצה. למשל אם ילד פוגש בילדה בכיתה חשוב שהיא תשתף ותרגיש מוגנת ונתמכת. חשוב שהיא תרגיש שדברים כאלה צריך לעצור מיד וחשוב לדבר ברמת הכיתה ללא קשר לילדה על זה שדברים כאלו היום הם בניגוד לחוק ולתרבות.





בהצלחה לנו!


בתמונות גם הטבע חוגג איתנו, אזור נחל השופט באביב הקסום הזה.

יום שישי, 4 בינואר 2013

לקרוא את הספרים "אדם רגיש מאוד" ו"ילד רגיש מאוד"

אני יושבת וקוראת את הספרים "אדם רגיש מאוד" ו "ילד רגיש מאוד" של הפסיכולוגית ד"ר איליין ארון.

עצם הקריאה מחזירה לי את החוויות שהסופרת מתארת, עצם החוויה מראה לי את הדיוק של ההתנהלות שלי עם עצמי ועם ילדי במשך שנים.

עשרות שנים בהן חקרתי וחיפשתי את הדרך, נלחמתי על הזכות שלי להיות ולהרגיש כמו שאני , שנים שנלחמתי על הזכות של ילדיי להיות ולהרגיש כמו שהם.

שנים של ביקורת מהסביבה, שנים של וויכוחים עם כל העולם ופתאום מגיע מחקר מדעי ואומר לי כן, פעלת נכון, פעלת מדויק.

כן מזל שהוצאת את הילד מבית-הספר, בפעם הזו כשהמנהלת אמרה לי "אני אדאג שהוא יחזור לבית הספר" ואני עניתי לה "ואז תהיי אחראית על ההתאבדות שלו" (למחרת משרד החינוך שלח לו מורה פרטי הביתה).

שנים שלחמתי בבית הספר שמרשה לעצמו לשעמם את הילדים שלי בטענה שזה מחזק, ואני אמרתי שזה מביא לחרדה ודיכאון (מוכח מדעית), ולא נתתי לזה להיות (לפחות הרבה פחות ממה שבית הספר התכוון).



שנים של מחלות כי החיים אינטנסיביים מדי, כשכל המנהלים שלי אומרים שזה לא יכול להיות שאני חולה כל-כך הרבה, שאני לא עובדת מספיק ושעם יכולות כל-כך גבוהות אני צריכה לשרת יותר את האינטרסים של החברה.

שנים של חיפוש אחרי אנשים שאוכל לדבר איתם על עצמי מבלי להצטרך לנסות להסביר את עצמי כדי להיות מובנת (אין מצב שיבינו).

שנים שלבד זה הכי נוח, פחות מציף, פחות מעייף, פחות מסובך. געגועים למישהו שיבין על מה אני מדברת, שאוכל לידו להיות פשוט אני.

מהיום שילדי נולדו אני במלחמה עליהם, לא הבנתי למה, היום אני מבינה.
היום בנוסף לספר שמכיל המון ממה שעשיתי יש לי גם תוצאות, המקום שאליו הגעתי היום והמקום של ילדיי.

אני מודה על הדרך ועל כך שלא ויתרתי אפילו לרגע אחד על החיבור לאינטואיציה ועל היושרה שלי שהכריחה אותי לחיות ולגדל את ילדי רק באופן שאני מאמינה. איזה מזל!!!!

אני זוכרת את האמא שאמרה לי במסיבת סוף התיכון של בתי, חבל שלא עשיתי לבן שלי את מה שעשית עבור הבת שלך.  סוף התיכון זה מאוחר, אנחנו כאימהות חשוב שנפעל מהיום הראשון שהילד שלנו נראה: יותר עדין, יותר ביישן, אחר, שונה, יותר רגיש, פחות שקט....

כן זה מי שהוא, זה הזמן לקבל אותו ככה ולעזור לו מהמקום הזה. וכן הספרים הללו מאוד עוזרים גם לאדם עצמו וגם בתפקיד ההורה.





שנים חיפשתי קושי פיזי של הילד, גם כזה היה, אבל לא  עלה בדעתי שיש קשיים שהם כל-כך בסיסיים ושהם גם בתוך הנפש.  לא ידעתי והייתי בחיפוש מתמיד איך להקל עליו, אפילו הנקתי אותו עד גיל שנתיים ושלושה חודשים רק מפני שהרגשתי שקשה לו ושההנקה מחזקת אותו.


 



ניסו לשים עליהם תוויות ללא סוף, אספרגר, ברצף האוטיזם, קשב וריכוז, מה לא. רק לא להכיר בכך שהם פשוט "ילדים רגישים מאוד" ולמה? כי רגש ורגישות אלו מילות גנאי בתרבות שלנו.

בבית-הספר, הילדים שלי לא יכלו לשבת בהרבה מההרצאות שהביאו, זו הייתה חוויה קשה עבורם. פעם אמרה לי מורה של בתי, היא רגישה מדי, צריך לסגור לה את הרגש. ודאי, היא לא ענתה להם על מודל הילד הרצוי.




עצם הזיכרונות מציפים אותי, הדמעות עולות והגרון נחנק. אבל חשוב לי לכתוב על זה, חשוב לי עבור הילדים של היום, חשוב לי שהורים יבינו שמי שהילד שלהם זה מי שהוא צריך להיות. שלא לקבל אותו כמו שהוא יהפוך אותו לזר בעולם, ושהתפקיד של ההורים זה לדאוג שהעולם יקבל אותו כמו שהוא. רק ממקום כזה הילד יוכל להתחבר לעולם, לבחור מה בעצמו להשאיר ומה לשנות בתוכו, לגלות מה המתנות שלו ולהביא את המתנות שלו למיצוי בעולם.

אני מחזקת את ידיכם הורים של ילדים רגישים מאוד, המסע הזה  אפשרי ואפילו שווה.


אמן!!!


(התמונות צולמו בלגו מז'ורה שבאיטליה).