כאן
בהרים של רומניה, זה פשוט. יש למטה, בתחתית ההרים כפר ויש שביל מתפתל שעולה לעמק
יותר גבוה.
אני גרה בבית שעומד בעמק
הגבוה. העמק מוקף הרים. כל מה שאני צריכה זה לקחת את התרמיל, הנעליים והמצלמה, לצאת מהבית, ואני עומדת על שביל
שמטפס להר.
כל מה
שנותר הוא להרים את הראש להר ולהתחיל ללכת לעבר הפסגה.
כשמגיעים לפסגה, רואים
עוד ועוד הרים מכל הצדדים, המון פסגות של הרים מסודרים אחד אחרי השני, מציצים אלי.
מיום ליום, בין טיול אחד למשנהו, הכתיבה זורמת לי
יותר ויותר חלק ואני כותבת יותר זמן. הכתיבה היא אוויר הפסגות הפנימי שלי.
זה
כל-כך יפה בעיני, כמו שיר, כמו פסגה, ממלא אותי באושר. אני מקווה שבהיותי אמא לילדים
קטנים עשיתי לפחות חלק מהדרך ששטיינר מתווה.
אני יושבת לי על הפיסגה ובטוחה, שאוויר הפסגות שאני
נושמת כאן יזרים גם את הכתיבה שלי שם למטה בעמק, כי כשאני בראש ההר, זה מרגיש כמו
ניקוי של הצינור דרכו זורם אלי הספר. אולי הקירבה לעולם שלמעלה, היא זו שמנקה אותי.
אחרי הפסגה אני יורדת למטה בהר וחוזרת לחדר ולכתיבה.