יום שבת, 24 באוקטובר 2015

אדם של פסגות

מאז ומעולם כשראיתי הרים רציתי להגיע אל ראשם. 

כאן בהרים של רומניה, זה פשוט. יש למטה, בתחתית ההרים כפר ויש שביל מתפתל שעולה לעמק יותר גבוה.
אני גרה בבית שעומד בעמק  הגבוה. העמק מוקף הרים. כל מה שאני צריכה זה לקחת את התרמיל, הנעליים  והמצלמה, לצאת מהבית, ואני עומדת על שביל שמטפס להר. 







כאן אין צורך במפה. כאן המפה פרושה מול העיניים, יש הרים, לכל אחד פסגה ויש את העמק עם הבית. כמובן שיש גם נחלים מפוזרים.
כל מה שנותר הוא להרים את הראש להר ולהתחיל ללכת לעבר הפסגה.

כשמגיעים לפסגה, רואים עוד ועוד הרים מכל הצדדים, המון פסגות של הרים מסודרים אחד אחרי השני, מציצים אלי.






יש משהו במראה הזה של פסגות סביבי שמרגש אותי, ממלא אותי שמחה ובמקביל גם נותן לי שקט. שקט להתבונן ולנשום את היופי הזה שנפרש מולי. שקט פשוט להיות, שקט שהופך לכוח לכתוב.

מיום ליום, בין טיול אחד למשנהו, הכתיבה זורמת לי יותר ויותר חלק ואני כותבת יותר זמן. הכתיבה היא אוויר הפסגות הפנימי שלי.







ככה אני מרגישה גם כשאני קוראת כתבים של אנשים שאני מאוד מעריכה, כמו יונג, שטיינר ואחרים. גם אז כולי מתמלאת אושר וכוחות לכתוב את מה שרוצה לעבור דרכי.




אתמול קראתי את הספר של שטיינר "חינוך על פי האנתרופוסופיה", ספר העוסק בדרך הנכונה של חשיפת ילדים לעולם, ולחיים, חשיפה המתחשבת בשלב ההתפתחות שבו הם נמצאים, באיכויות וביכולות שקיימות בהם בכל שלב. חינוך שמרגיש כמו ריקמה עדינה ויפה.
זה כל-כך יפה בעיני, כמו שיר, כמו פסגה, ממלא אותי באושר. אני מקווה שבהיותי אמא לילדים קטנים עשיתי לפחות חלק מהדרך ששטיינר מתווה.


אני יושבת לי על הפיסגה ובטוחה, שאוויר הפסגות שאני נושמת כאן יזרים גם את הכתיבה שלי שם למטה בעמק, כי כשאני בראש ההר, זה מרגיש כמו ניקוי של הצינור דרכו זורם אלי הספר. אולי הקירבה לעולם שלמעלה, היא זו שמנקה אותי.

אחרי הפסגה אני יורדת למטה בהר וחוזרת לחדר ולכתיבה.




יום שישי, 9 באוקטובר 2015

לעקוב אחר הכתיבה של עצמי

צורת החיים בחופשת הכתיבה שבחרתי, בעצם נותנת לי זמן נקי מדברים אחרים. באופן כזה אני יכולה להקדיש תשומת לב ולראות כיצד כל דבר משפיע עלי ומה הכי מתאים לי לעשות, בעיקר בנושא הכתיבה.

אני רגילה לכתוב מאמרים. כאשר אני כותבת מאמר אני מסיימת אותו תוך פעם או פעמיים. התגמול הוא כמעט מיידי. אני מתיישבת לכתוב וכשאני קמה יש מאמר כתוב.


בספר זה לא ככה,  מדובר בספר גדול עם כמויות מידע גדולות וכשאני כותבת, איני מרגישה את ההתקדמות. 
אני כותבת ועוד פעם כותבת ושוב ועדיין יש המון מה לכתוב. גיליתי שלא משנה כמה אני מתקדמת, אני נשארת עם תחושה שיש עוד המון וזה מרגיש לי כאילו תקוע, כאילו אני מכניסה המון אנרגיה לכתיבה אבל לא מרגישה התקדמות, זהו דבר שמחליש אותי.




מכל מה שקראתי על כתיבה עד היום וגם בחוויה שלי, הכתיבה לוקחת כוחות רבים, לכן נושא ניהול הכוח שלי באופן יעיל, הוא מרכזי להתקדמות בכתיבה ולאפשרות להגיע באמת להוציא את הספר לאור.

כדי להתחזק או לפחות לקבל חזרה את האנרגיה שאני משקיעה בכתיבה, יש לי צורך להרגיש את ההתקדמות שלי בכתיבת הספר. אחרת התחושה היא שאני כותבת וכאילו אין התקדמות. 

מאז שאני כאן ברומניה, אני מטיילת הרבה, גם כי יפה כאן וגם מפני שהחיבור לטבע זהו מקור לכוח עבורי שכל כך חשוב לי לכתיבה. בנוסף זה חשוב לי גם כדי לחזק את הגוף בשביל שעות הישיבה הארוכות בזמן הכתיבה.


כל יום אני בוחרת לי מסלול לטיול. כאשר יש לי מסלול ארוך, אני מחלקת אותו לחלקים כדי לדעת היכן אני יחסית למסלול ולראות את ההתקדמות שלי. בהתחשב בכך שרוב המסלולים כאן הם של עליות בזווית שבין 30 ל60 מעלות, הידיעה שהתקדמתי ממלאת אותי שמחה וכוח להמשיך.

אני  גם רואה איך מיום ליום אני מצליחה להגיע למקומות יותר גבוהים ועם פחות ופחות מאמץ.

עבור הכתיבה פיתחתי  שיטה מקבילה למה שאני עושה בטיול. התחלתי לסמן כל יום כמה עמודים היו לי בסוף היום הקודם ואני בודקת בסוף היום החדש לאן הגעתי. עכשיו אני רואה את ההתקדמות שלי באופן ברור מול העיניים. לשלב הכתיבה הנוכחי, הדרך הזו מחזקת אותי.



בטיול היום הלכתי לכיוון חדש, שלוחה של ערוץ נחל. בעודי פוסעת לאורכו שמעתי רחש מהגדה השנייה של הנחל. הרמתי את עיני ולפני ניגלו זוג צבאים משוטטים להם ביער. מטיילים, עוצרים, מתבוננים וממשיכים בדרכם.

בקלפים האינדיאנים צבאים מסמנים אהבה ו-2, זה זוג. מתאימים לי מאוד זוג הצבאים הללו לספר  שלי על זוגיות.











בהמשך הדרך הציץ אלי מבין העלים  פטל שחור וקרץ לי לבוא ולטעום, טעמתי ונזכרתי בשפע שיש בעולמנו ובמתיקות החיים.

עם כוחות חדשים חזרתי לי לחדר ושבתי לכתוב.

יום ראשון, 4 באוקטובר 2015

להיות כמו סופרת

לאחר שהתארגנתי לתוך הזוגיות המחודשת שלנו החלטתי לקחת חופש כדי לחזור לכתוב. מה שבחרתי עכשיו הוא חדש גם עבורי ומתאפשר בזכות מצב הזוגיות החדש שלנו.

בחרתי לנסוע לחו"ל, למשפחה שהכרתי בהרים של רומניה, מקום של טבע ושקט, בלי אינטרנט וכמעט גם ללא טלפון. מקום שאיני דוברת את השפה שלו ואנגלית כמעט ואינה מוכרת. בחרתי להתבודד בטבע ולחבר את עצמי חזרה לכתיבת הספר. מה שהצחיק אותי בנסיעה הזו הייתה החוויה של להרגיש פעם ראשונה כמו "סופרת אמיתית".

בדרך עוד קראתי את הספר "לטפס על ההר או איך לכתוב" מאת אורנה קזין, שוב עזרו לי להבין שלכתיבה יש את החוקים שלה.

אז עכשיו אני בחו"ל, בחדר גדול מול נוף מדהים, יושבת על יד שולחן כתיבה שהביאו לי מארחי וממשיכה לכתוב את הספר.



יש לי זמן ותשומת לב מלאה לתהליך הכתיבה ולבנייה של יחסים חדשים איתו. כמו בזוגיות שיש שלבים שונים וכל פעם בונים יחסים חדשים מסתבר שככה זה גם עם הכתיבה.

בניתי לי שיגרת חיים כך שאני משלבת בין טיולים בטבע המדהים שיש כאן ברומניה לבין שעות של כתיבה כל פעם שיש לי כוחות לכך.

היום בצהריים אחרי בוקר כתיבה יצאתי החוצה והתיישבתי מעל גדת הנחל. ברגע שהתיישבתי שמעתי מאחורי צעדים, 2 פרות נחמדות התעניינו בי, התקדמו לעברי ובאו לבדוק אם אני טעימה או אולי במקרה התיק שלי טעים, אחריהן הצטרפו שאר חברות העדר וניהלו איתי רומן חביב של ליקוקים.
פתאום שמעתי איוושה ועל צמרת העץ שמולי (העץ צמח מתחתית הנחל ואני הייתי מול צמרתו)  הופיע סנאי קוטף לו בלוט ויושב לאכול.

על הדף שלי הופיע עכביש זעיר ולידי הופיע פרפר כתום.

הרגשתי כאילו הטבע מתאסף לו סביבי ובא לומר לי את דברו. התרגשתי מאוד. כקוראת בקלפי סגולה אינדיאנים (קלפים עם ציורי חיות), לכל חיה יש משמעות עבורי ומה שראיתי לפני היה כמו פריסת קלפים בחיות אמיתיות
המיות סימנו לי: את בדרך, יצאת משלב הגולם לשלב העשייה ואת טווה את קורי העתיד. תתמסרי לשפע ממקום של תמימות וסקרנות, שחררי את מה ששייך לעבר ותסמכי על זה שכל מה שתצטרכי יגיע.


שיחררתי ואני מתמסרת, תודה.

המשכתי לכתוב בהמשך היום, רק כמה שאני יכולה, עם הפסקות.
 כשאני מתעייפת, אני יוצאת ומטיילת לקבל עוד כוחות מהטבע המקסים שכאן.

כשאחזור לארץ אצטרך לבנות לי שיגרה חדשה שתיתן לי את אותם כוחות בדרך חדשה.