יום שבת, 27 באפריל 2013

כשהילדים פורסים כנפיים



מאז שנולדה בתי הבכורה הייתי שם עבורה בכל רגע נתון במשך 19 שנים. כשנולד בני הייתי שם בריבוע.
כל רגע שלי היה מלא בשניהם: המחשבות, העשייה, תשומת הלב, ההקשבה.
ניסיתי להבין למה הם זקוקים ולפנות להם מקום בעולם שבו יהיה להם טוב.
קל זה לא היה, מאתגר... מאוד.
היה ברור לי שאם הם יתחברו לעולם מתוך המקום האינדיבידואלי שלהם כולם ירוויחו, אבל העולם עוד לא הבין את זה ולא ממש שיתף פעולה.




פתאום אחרי זמן כל-כך רב היא עברה לגור במעונות הסטודנטים באוניברסיטה ושקועה בלימודים ועבודה והוא ביקש שאתן לו לקחת אחריות על חייו ולנהל אותם בדרכו.
היא מצאה את הקהילה שלה באקדמיה והוא את שלו בתאטרון.
פתאום הם אינם זקוקים לי בכל רגע לכל היכולות והכוחות שלי.
ואני נשארתי עומדת המומה. הרי לכך עבדתי, את זה רציתי. אולי לא האמנתי שזה יקרה, וכשזה קרה זה היה הפתעה.





זה לא רק שאני יכולה לעשות בזמני את מה שבא לי, בעצם התפרקה לי הקהילה הפרטית שלי, נשארתי ברוב השבוע חסרת קהילה.
ראשית הגיע העצב, עצב של פרידה מתקופה ארוכה של הקדשה של כל כולי לילדי.
שנית הגיע תחושת רווחה, סוף סוף זמני בידי לכתוב, לצייר, לטפל ולעבוד בגינה.



מהמקום הזה של השפע בזמן לעצמי, עצרתי ושאלתי  ולמה עוד אני זקוקה, ומסתבר שיש לכך תשובה.
פתאום אני מרגישה צורך לצאת לבלות ולמצוא לי קהילה של נשים בגילי שמבינות את אותה השפה.

קהילה של אנשים רגישים שלא זקוקים להסברים על למה ככה אני מרגישה. קהילה שמתעניינת באותם הדברים שאני.



וואו אני מתחילה תקופה חדשה. גם בתקופה הזו יש אתגר והוא לחיות כאדם חופשי ומוגשם אדם שחי ממקום של חירות ומגשים את ייעודו בעולם ועם זאת יש לו גם את הזמן והפנאי לעשות את הדברים הפשוטים שממלאים אותי.


אתגר זה הושיב אותי לכתוב על החופש ועל החירות במידעון של חודש אפריל 2013 שיגיע בהקדם.