יום רביעי, 20 ביוני 2012

להיות אמא לילדה מיוחדת

בתי סיימה את התיכון בשנה שעברה.

במשך כל השנים החיבור שלה למערכת החינוך היה מאוד מורכב ומאתגר.
עוד לפני שידעתי משהו על טיפול ועל הנפש גילינו שהשעמום ממית את הנפש.

היינו צריכים למצוא כל הזמן דרכים להגן עליה:
  • מפני נזקי השעמום
  • מפני חברה שלא מקבלת את השונה, במיוחד אם הוא חכם והכל הולך לו בקלות
  • מפני מורים שחושבים שאפשר לנהוג בגסות בילד רק מפני שהוא חכם
  • מפני מערכת חינוך שלא מבינה את הנזק הנורא של השעמום
  • מפני מורים שחושבים שלילד חכם אין קשיים ואולי אין לו זכות לחוות קשיים
  • מפני מורים שלא אוהבים את מה שהם מלמדים או ללמד בכלל ובכך משניאים את המקצוע שלהם על הילדים
  • מפני מערכת חינוך שמאמינה שילד צריך להיות כמו כולם ובכך מנתקת אותו מהמרכז שלו, מהאני שלו
למזלי בכל שנה היו גם מורים תומכים שבתי יכלה להתחבר אליהם ומורים שחיפשו עבורה את מה שיתאים לה וכאן המקום להודות לכם על המאמץ והעזרה.

עם כל זאת, לאורך כל השנים בתי הצליחה להצטיין בלימודים.

אני זוכרת את עצמי בכל טקס הצטיינות יושבת מכווצת מפחד, רק שלא יזיקו לה יותר. סוף הלימודים שלה בתיכון היה עבורי שחרור מעול כבד במיוחד.

כבר בתקופת התיכון למדה וקראה על חינוך וכתבה עבודת גמר בפילוסופיה של החינוך.
חודש לאחר סיום בית הספר הצטרפה למחאת האוהלים ולוועדת החינוך שלה.
מאז היא פועלת ללא לאות על שינוי החינוך במדינת ישראל גם כחלק מעמותת "ח זה חינוך". מי שסובל יודע.

השנה היא הוזמנה לטקס המצטיינים של שכבת י בתיכון שלמדה כמרצה בנושא הצטיינות וחינוך.
ביום שני במשך 20 דקות של הרצאה היא שברה כמעט כל מוסכמה שקשורה לחינוך והצטיינות.
הייתי שם לשמוע ולראות את התוצאות של שנים של מאמץ הורי לשמור על האיכויות של הילדה שלנו.
הייתי שם לראות אותה שוברת ברכות ועדינות כל תפיסת עולם קיימת בנושא חינוך.
הייתי שם לראות אותה עומדת בביטחון מול עשרות אנשים ומביאה את מי שהיא לעולם.

עבורי זה היה טקס ההצטיינות הכי הכי והפעם, הייתי שם ללא פחד, כי היא כבר אחרי התיכון, היא כבר מחוץ למערכת.

חשבתי על הדרך שעברנו כדי לתמוך בנטע. חשבתי על ההורים שילדיהם במערכת החינוך ועל הדרך שהם צריכים לעבור כדי להיות מסוגלים לעזור לילדיהם להישאר מחוברים לעצמם, כדי שיוכלו להיות מאושרים וכדי שיוכלו להביא את המתנה שהם לעולם.

אני מזמינה את כל ההורים להגן על הילדים שלהם, זוהי זכותנו וחובתנו כהורים. אנחנו הקובעים עבור הילדים שלנו ואנחנו אלו שישארו עם התוצאות לשארית החיים שלנו.

אני מאחלת לנו שבהמשך הדרך אוכל להעביר חלק מהניסיון שלנו להורים אחרים ולתמוך בהם במאמץ שלהם לשמור על ילדיהם.

יום שני, 18 ביוני 2012

להיות אמא לילד מיוחד

סיפרתי לכם שחוויתי חוויה מיוחדת בבית הספר של בני ביום שלאחר הריק והנה היא.

כבר מעל 12 שנים שאני נפגשת עם מערכת החינוך הרגילה במעמד של אמא לילדים מיוחדים.  בתי שגמרה תיכון לפני שנה, יצאה לחיים עצמאיים, אולם בני שמסיים כיתה ח', עדיין נמצא בתוך מערכת החינוך.
במשך שנים דיברתי עם הצוות המלווה של הילדים וכיוונתי למילוי הצרכים שלהם. עם בתי הצלחתי. את בני לא הצליחה המערכת לעכל. במהלך כיתה ו' הוצאתי אותו מבית הספר ובמשך שנה וחצי הוא למד בית-ספר פרטי שבנינו עבורו בבית. לשם קיום בית-הספר התגייסה כל המשפחה והמטרה הייתה לחשוף יחד איתו את היכולות והמיוחדות שלו שבית-הספר לא הצליח לחשוף ולתת לו את התחושה שיש לו יכולות חשובות וחלקן אף מיוחדות.
השנה חזר בני לבית-ספר רגיל לכתה ח'. דאגות ופחדים לרוב ליוו אותנו לפני ובמהלך השנה הזו , האם יצליח, האם לא יתדרדר, ועוד. אכן הייתה זו שנה מאתגרת גם לנו, גם לצוות בבית-הספר שתמכו בו וגם לילד עצמו.
היום הייתה לנו פגישת סיכום מרגשת.
הצוות שעובד עם בני, ידע למנות הצלחות רבות שקרו לאורך השנה ולהעריך אותו עליהן. מדדו אותו לפי האתגרים שלו ולא של המערכת הרגילה ונתנו לו את היחס הראוי לו לפי יכולותיו. הצוות נתן השנה והבטיח להמשיך ולתת לבני מערכת שעות מתאימה ליכולות שלו בכל זמן.
בני ספר מספר רב של התקדמויות שהוא חווה בעצמו ובחייו שריגשו גם אותנו וגם את צוות בית-הספר.
המיוחד בדרך שלנו הוא השילוב בין ההתחשבות ביכולות שלו היום ובפוטנציאל העתידי שלו, חיבור שאנחנו עושים עבורו לתוצאות הנוכחיות שלו בחייו, מול היכולות שלו ושחרור שלו למצוא בעצמו את הדרך שמתאימה לו  תוך כדי נוכחות מתמדת ותומכת בו כשהוא מבקש עזרה.
עבורי סיום השנה הזה הוא תוצאה של שנים רבות של ניסיונות למצוא לילדי במערכת החינוך הרגילה אפיקים מיוחדים כפי שמתאים להם ולתת להם למצוא את דרכם בעצמם תוך תמיכה של כל הנוגעים בדבר. השנה אני מרגישה שממש הצלחנו.
לסיכום חוויתי היום תחושת שותפות במאמץ וברצון של צוות בית-הספר לתמוך בבני ותחושה שגם העתיד מתבהר. בני מתקדם ובית הספר מלווה אותו בדרכו שלו.
דרך עבודה כזו יכולה להוביל לכך שכל ילד וילד יוכל להיות מי שהוא, להתחבר ליכולות המיוחדות שלו ובעתיד להתחבר איתן לחברה בארץ ובעולם ולתרום לחברה את המתנה המיוחדת שהוא.
אני מתפללת שנצליח להרחיב זאת לכל הילדים בארצנו מפני שלכולם מגיע, ילדים, הורים וצוותי בתי הספר.
אמן.

יום שלישי, 12 ביוני 2012

מהריק אל פגישה חשובה עם עצמי

לפעמים יש לי ימים מוזרים, יום בלי רגשות. כשאני מתבוננת פנימה, אין שם כלום, פשוט ריק. תדמיינו לעצמכם מצב שבו אין לכם שום רגש, לא שמחה, לא עצב, לא כאב, לא אהבה, מן כלום שמרגיש קצת כמו מוות. בהתחלה זה לא נעים ואפילו מפחיד .

הריק זה מקום שהרבה תהליכי התפתחות מובילים אליו ועם זאת חווית הריק היא חוויה מיוחדת ולא פשוטה.
למדתי את גדולתו של הריק כמקום שבו נמצאים כל הזרעים, המקום שבו נמצאות כל ההתחלות ושממנו נובטים כל הרעיונות, המקום שהוא כמו אמא אדמה, חשוך שקט וטומן בחובו את כל מה שצריך עבור ההתחלות של הצמיחה.

בפעמים הראשונות שחוויתי את הריק הייתי נלחמת בתחושה הזו בכל כוחי, אחר-כך למדתי לכבד אותה  ועדיין הייתי מוצאת את עצמי נלחמת לא להגיע לתחושת הריק ואז רק כשהייתי מבינה שאני בדרך לריק, הייתי משחררת את ההתנגדות ומתמסרת.
היום מצאתי את עצמי ביום מוזר, התבוננתי וחשתי את הכלום, הבנתי שאני פשוט בריק, בלי להתנגד. ישבתי על הערסל ונתתי לעצמי להרגיש את הריק. אפילו יכולתי להודות לעצמי על כך שהפעם לא חוויתי את ההתנגדות והתמסרתי.
הייתי עייפה, אבל לא עייפות של שינה, פשוט עצרתי וחיכיתי ואז כשכולם הלכו לישון לאט לאט עלתה מתוכי משהו חדש.

לאחר יום שבו התכוונתי לכתוב מאמר וזה לא קרה, התחברו לי בלילה דברים שפגשתי בזמן האחרון ודברים שידעתי על עצמי. פתאום הייתי חייבת לכתוב, עוד לא ידעתי מה, וכשהתחלתי לכתוב זה פשוט הגיע ואז במשך כל היום למחרת המשכתי גם לכתוב וגם לקבל עוד ועוד מתנות מהעולם. הרגשתי מבורכת על התהליך שעשיתי, על התוצאות שלו ושאר המתנות שקיבלתי.

ההתחברות אל הריק מטרתה חיבור אל המקומות העמוקים שבנו שמבקשים להיוולד ולצאת לעולם. אני מזמינה אתכם להסכים להכנע ולהכנס לריק. אם לא תשפטו את החוויה, תגלו עולם מיוחד וחשוב, העולם שבו נבראים הרעיונות.

כשישבתי על הערסל והרגשתי את השקט והחופש להיות במנוחה וללא תנועה, בירכתי על השפע הזה שהתגלה לי בזכות השבר ברגל. זו היתה תחושה של התמסרות לכלום. תחושה כל-כך טובה שביקשתי לחזור אליה גם כשהשבר ירפא. לשמור לי את הזכות לחזור אליה מתי שארצה.
ברור לי שהרגל השבורה שלי עזרה לי הפעם להכנס לריק בקלות. לא היו לי צפיות, הייתי צריכה לנוח אז היה פחות על מה לריב עם עצמי. אני מקווה להאיט את הקצב גם בהמשך ולהתחבר לריק באותה פשטות ללא עזרה.

שתי מתנות נוספות שקיבלתי:
  • הדבר שעלה בי הלילה, קשור לידע אינדיאני על חלק מהנשיות שנקראת "אוהבת כל הדברים" ועל כך אכתוב בהמשך.
  • המתנה שקיבלתי למחרת קשורה לחוויה נדירה שחוויתי בבית הספר של בני ועם הצוות שמלווה אותו שם, גם על כך אכתוב בהמשך.
שיהיה לכם חיבור נעים לריק ושפע מתנות.

יום שישי, 8 ביוני 2012

שעורים באהבה מהרגל שלי

לפני שלושה שבועות נשברה לי עצם אחת קטנה ברגל, סתם ככה כשירדתי במדרגה. לא צריך גבס, אפשר ללכת ולנהוג, אבל צריך הרבה מנוחה וללכת מעט ולאט. תוצאת השבר היא, זמן פנוי.

ביום הראשון של השבר, עדיין כאב לי והייתי צריכה לנוח הרבה, ועם זאת הרגשתי תחושת הקלה מאוד ברורה. הרגשתי שהגוף שלי שמח שעצרתי. ממש שמחה ושלווה גדולה, כאילו הגעתי למנוחה שחיכיתי לה הרבה זמן.
זה היה לי מאוד לא ברור. כל-כך נהניתי מהעשייה, מה זאת תחושת ההקלה הזאת. אני עושה רק את מה שמשמח אותי וכיף לי אז למה ההקלה הזאת?

שבועיים קודם הרגשתי משהו לא ברור ביחסים שלי עם בעלי, שום גורם חיצוני לא יכול היה להסביר את זה. הסתכלתי פנימה אל הנשי והגברי שלי והגברי שבתוכי היה עם ראש מורכן. שאלתי אותו מה קורה והוא אמר שהוא עייף. לא הבנתי את זה. איך יכול להיות שאתה עייף ואני כל-כך מלאת מרץ ונהנית. מלאת אנרגיה ומאושרת. התשובה שקיבלתי הייתה "האנרגיה שלך היא מהטיפולים, שימחה של הנשמה, אבל הגוף הפיזי הארצי עייף מהעשייה". זו הייתה פעם ראשונה שממש הבנתי שיש צורות אנרגיה שונות שנמצאות בי ושכדאי לי ללמוד להבחין ביניהן. הגברי ביקש תעשי פחות, תיפגשי יותר עם חברות, תבלי תנוחי ותעשי דברים ארציים שימלאו אותך באנרגיית חיים. מסתבר שלא הצלחתי לעשות את השינוי, ואז נשברה לי הרגל.

כשהרגל נשברה ועצרתי, קרה עוד דבר חשוב.
כבר די הרבה זמן שיש בי המון ידע שרוצה להיכתב, עומד לי בגרון ומחכה שאתפנה, ממש תחושה של חנק ואני הייתי במלוא המרץ בעשייה אחרת עם המון הנאה שמושכת עוד ועוד. ביקשתי לכתוב, אך לא עצרתי כדי לעשות זאת, לא הצלחתי לפנות לזה זמן. בחלומות הסיוט שלי היה שאמות בלי לכתוב את מה שיש בי ובכל זאת לא עצרתי לכתוב.
מאז העצירה עם הרגל, שעות שאני כותבת את הידע שלי. דברים חשובים שרציתי שיכתבו, נכתבו והגרון מעט יותר פנוי. מעט יותר מפני שעדיין יש לי דברים רבים שאני רוצה לכתוב.

בתקופה הזו, כשאני במנוחה, השתחררו והתקדמו דברים חשובים שהיו תקועים די הרבה זמן , חלקם בזכות הכתיבה וחלקם שמושפעים מעבודה יותר מדויקת שלי. אני נחה, אני מתבוננת יותר, מדויקת יותר ומשאירה לאחרים לעשות חלקים שלא מתאימים לי.

עבורי זהו עוד שיעור בחשיפת מציאות, שמראה לי היכן אני רוצה להתנהל אחרת ממה שהיה. אני מבקשת ללמוד את השיעור, ללמוד להבדיל בין האנרגיות השונות ולדאוג למלא את עצמי בכולן, להמשיך ולכתוב מתוך כך שאפנה את עצמי ללא עצירות מאולצות ותודה לך רגל על העצירה הזאת.