יום ראשון, 29 ביולי 2012

שבירת אגו

עד היום לא באמת יכולתי להסתכל אחורה אל חיי הבוגרים. בעצם זה הרגיש לי כמו טירוף שעברתי דרכו. אולי אפילו פחדתי להביט עליו בעיניים. קיבלתי אותו וסגרתי אותו.

אני זוכרת תקופות שחברות היו אומרות לי שכמות האירועים הקשים והרצף שלהם שהופיעו בחיי הם בלתי אפשריים. לא כאן המקום לפרט את מה שעברתי, אולי ביום מן הימים אני אכתוב על כך ספר. אני כן יכולה לומר שהתחושה שנבנתה בתוכי הייתה, שאני יכולה להיות בטוחה שאם טוב לי, מיד יופיע קושי חדש, שכך זה החיים, רצף אין סופי של קשיים ושהתפקיד שלי הוא להצליח לנשום ולהתחזק בין דבר לדבר, כדי להיות מוכנה לדבר הבא וכדי לתמוך באלו שתלויים בי (בעיקר ילדי). אני זוכרת שבתוך כל הרצף הזה ועל אף העובדה שהייתי בטוחה שהקשיים ימשיכו,  
יום אחד הרגשתי  שאיני פוחדת יותר, עם מה שיבוא אני אסתדר. סוף סוף יכולתי לישון בשקט, ללא סיוטים בלילה.

רצף הקשיים הזה:

  • לא אפשר לי לאחוז בשום דבר מחליש או מיותר, הוא הכריח אותי  להתמקד בעיקר בלבד ולזכך אותו יותר ויותר
  • לבדוק כל רגע לאן מופנית האנרגיה שלי והאם יש עדיין משהו שאוכל לי אנרגיה ואינו הכרחי
  • ללמוד ליהנות מכל דבר אפשרי. לכבד כל טוב שנקרא בדרכי ללא שיפוטיות על הגודל שלו או הדרך שהוא הופיע בדרכי, ולמלא את עצמי באנרגיה מתוך הטוב הזה (לא יכולתי לוותר על אף גרגר אנרגיה שהזדמן לי)
  • הרצף גם לימד אותי על הסבל, על הכוחות של הנפש שנגלים ברגעים הקשים, על ההתחסנות של הנפש בהתעמתות ארוכת טווח עם קושי
  • למדתי לכבד את הנפש ולסמוך עליה, להתמסר לה ולשחרר אותה לרפא בתוכי את מה שנדרש
  • למדתי שדרך חסומה ותחושת חוסר אונים, יכולים להיפתח רק כשהנפש פותחת דלת חדשה ואופציות חדשות בתוכי
  • למדתי להכיר את החלקים שבתוך הנפש שלי ולכבד אותם
  • למדתי לחבק את האגו שלי כשקשה לו והוא מפוחד, להתחשב בו, לדבר אתו ולבחור יחד את המשך הדרך שאפשרית גם לו, כדי שנוכל יחד לשתף פעולה ויוכלו להיפתח לי אופציות חדשות להמשך
  • למדתי שהזעם כשהוא מכוון ביד מנוסה, הורג בתוכי את מה שחוסם לי את החופש מבפנים
  • למדתי להקשיב לקולות הפנימיים, ללמוד מהם ולכבד אותם ללא שיפוטיות

במצבים שהייתי, לא יכולתי לוותר על מילוי הצרכים הבסיסיים שלי, אחרת לא הייתי מחזיקה מעמד. יחד עם זאת למדתי שאת הצרכים הבסיסיים של כל מי ששותף לאירוע, ניתן תמיד למלא.
אחד הצרכים הבסיסיים שלי באותה תקופה היו אנשים שיקשיבו לי, שאוכל לפרוק איתם את הנטל ולחשוב איתם כיצד להתמודד.
החברות שלי היו משענת מאוד עוצמתית ועזרו לי להכיל את הכאב העצום שפגשתי וחוסר האונים.


ידעתי שילדי זקוקים לי מאוד ואני חייבת לשמור ולהגן על עצמי עד כמה שניתן, לכן הקפדתי להיות מוקפת בחברות, מטופלת גוף ונפש ומוזנת בצורה בריאה. הרגשתי שעטיפה כזו תאפשר לי להמשיך את חיי ולתמוך בילדי.


בתוך כל אותן שנים, פיתחתי דברים חדשים, למדתי מקצוע חדש, השתתפתי בהקמה של ארגון שעוסק בריפוי ונהניתי מהרבה דברים. בחרתי להתפתח מכל דבר, להפוך כל אירוע לתהליך ריפוי פנימי, והעבודה הייתה רבה וארוכת שנים.
נשאלתי במשך השנים, איך איני מתייאשת, איך הזוגיות שלנו עומדת בכל זה. התשובה היחידה שיש לי היא שהיו לי מספר בחירות ברורות שליוו אותי:
     1 . ללמוד ולהתפתח מכל דבר, גם אם הוא בגודל של גרגר
     2 . לא להתעסק ב"למה", למה זה קורה לי, למה אחרים עושים כל מני דברים...
     3 . אהבתי את בעלי ולא הסכמתי לוותר עלינו
     4 להלחם על טובת ילדי כי אני אמא שלהם 



בשנתיים האחרונות הדברים הלכו והסתדרו, הלכו ונרגעו. מצאתי את עצמי מתבוננת על חיי והרצף של הקושי הבלתי פוסק הולך ונחלש. הקמתי מרכז התפתחות פרטי במשק שלנו ומצאתי לי את המקום שהכי מתאים לי להיות.


בעקבות העבודה המשותפת שלי עם הפסיכיאטר דר' חנן גולדמן, מצאתי גם את השקט שבתוכי, למדתי לסמוך על המרכז שלי ולמדתי להכיל את הטוב. 

היום פגשתי פעם ראשונה מאז ילדותי מחשבה על שעמום. זה לא שאני אשתעמם, אבל פתאום יש אופציה כזו, מהמקום שלי היום, זו מחשבה משמחת.

יש לי המון מה לתת לעולם. היום בגיל 51 אני יודעת שמי שזקוק לי יגיע אלי. הכתיבה מספקת לי את התחושה שאני מחלקת מתנות שקיבלתי ואני יכולה לנוח ולצייר ולעשות את מה שאני באמת נהנית לעשות. אפילו עבודות הבית הן כיף עבורי ועם זאת אין בהן שום לחץ, הכול מחכה לי בשלווה.




בעברי התעניינתי בידע האינדיאני ולמדתי גם את העבודה עם הקלפים האינדיאנים.
אצל האינדיאנים כדי להפך לשמאן, שהוא המנהיג הרוחני והמרפא צריך לעבור תהליך של שבירת אגו. האינדיאנים בתהליך הזה מפגישים את השמאן לעתיד עם כל הפחדים האפשריים ומעבירים אותו סבל מתוכנן היטב, כמו למשל לקבור אותו חי באדמה עם צינורית אויר ולהשאיר אותו כך לבד ביער.

האגו הוא המנגנון שאחראי על ההישרדות שלנו. תהליך שבירת האגו לא באמת שובר אותו, הרי הוא מנגנון הכרחי. התהליך מנקה אותו מכל הפחדים המיותרים וכל המקומות שבו האדם מרגיש שהוא נפרד מהעולם. 

עבור האינדיאנים הטוטם הוא תיאור של האדם וגורלו. ניתן לחשוף את הטוטם של האדם גם בעזרת קלפי הסגולה האינדיאנים (Medicine Cards).


ביום הולדתי הצלחתי לחבר בין אירועי חיי לבין הטוטם שלי שבו הקלף של שעור החיים הוא שבירת אגו.

ברור לי היום שמה שקרה לי בתהליך חיי הוא תהליך של ניקוי האגו מפחדים ומהפרדות אל חיבור לאהבה לכל חי ולעולם.
בהסתכלות אחורה אני יכולה לראות, שעל אף הקושי שעברתי בחיי, הם הובלו למקום שבו אני נמצאת היום ביד אוהבת ואכפתית.


אני מודה על כך ומקבלת את מה שעברתי בחיי באהבה.

מאחלת לכולנו שנים של שקט ושל נחת. 

יום שלישי, 10 ביולי 2012

היום יום הולדת

היום יום הולדתי ה-51. התעוררתי מוקדם, הכול שקט. רק הציפורים מצייצות. אני מרגישה בתוכי בת 16 ומאושרת כמו אשה בשלה. אני מתבוננת על השנה האחרונה וזו הייתה השנה הטובה בחיי.

האהבה ביני ליובל בעלי, אהובי, גדלה והבשילה ויש תחושה שאם זה כך אחרי 22 שנים ביחד, אז אין גבול להתפתחות וההבשלה של האהבה.
הילדים שלי מסתדרים בעולם ואני רגועה. נטע אפילו כבר מביאה את המתנה שהיא לעולם והעולם מקבל אותה באהבה גדולה ובזרועות פתוחות.
התחלתי לבנות את המשק שלנו ולקדם אותו וזה בנה לי תחושה של אושר וחיזק את השייכות שלי לאדמה.
אנשים שונים שליוויתי בתהליך ההתפתחות והריפוי שלהם חוזרים עם תיאורים נפלאים על מה שקורה בחיים שלהם. הסדנאות שאני מנחה "בבית זוגיות וחיים הרמוניים" מביאות לי אושר גדול. 
המתנות שה"זוגיות ההרמונית" מביאה לעולם ממלאות אותי בתחושה שאני עושה בדיוק את מה שאני אמורה לעשות.
הכתיבה מאפשרת לי לשתף ולתת מכל מה שיש בי לכל מי שרוצה לקבל.
השנה בניתי גם בפיזי וגם אנרגטית את "בית זוגיות וחיים הרמוניים" אצלנו בחצר. הבנייה הפיזית התחילה בדצמבר האחרון וזה פשוט בלתי נתפס שזה לא לפני 10 שנים, למשל.
המציאות ממקמת את עצמה בתוכי כל-כך מהר שהעבר מתרחק בקצב מזורז.

ומה לשנה הבאה?
השם האינדיאני שלי הוא "אוהבת כל הדברים".
השנה הבנתי עוד את משמעות השם. לאהוב את הכול זה אומר כול מה שהיה בחיי וכל מה שמגיע אלי.
היום קל לי לאהוב את מה שמגיע, אבל את העבר כולו זה עדיין קשה.
למדתי לקבל הכול, למדתי להתמסר למה שיש ובכל זאת לאהוב הכול זו מדרגה חדשה ומאוד גבוהה עבורי.

אתמול ליום ההולדת בתי הקריאה לי קטע שכתב הפילוסוף ניטשה וביקשה שאשכח את העבר.  
איני יודעת אם אני אמורה לשכוח, יש לעבר חשיבות רבה עבורי גם כאדם פרטי וגם במטפלת ומורה. בעבר נמצאים השורשים שלי, ובני אדם עם ההתבגרות, העבר מתחזק אצלם.
ועם זאת אני מבקשת השנה ללמוד לאהוב את הכול וגם את כל מה שהיה ולעבור את התהליך הזה בקלות וברכות.

אני מאחלת לי ולעולם כולו, שנה של אהבה.

יום שבת, 7 ביולי 2012

מה שלא הורג מחשל, האמנם?

שנים שמעתי את הביטוי "מה שלא הורג מחשל" שמעתי והתעצבנתי. את המשפט שמעתי כמובן כשאני הייתי עם קושי בחיים או מישהו אחר שהכרתי. הביטוי הזה נתן לי תחושה של זלזול בקושי שלי, חוסר אכפתיות או בריחה מלקיחת אחריות. הרגשתי שזה נאמר כדי לצאת ידי חובה ובעיקר השאיר אותי עם הקושי לבד.

בהמשך החיים ראיתי אנשים שפגשו קושי והתמוטטו, הם לא מתו, לפחות לא בהתחלה, הם חלו פיזית, או התמוטטו נפשית, והפסיקו לתפקד. ראיתי את זה עם מבוגרים וראיתי את זה הרבה עם ילדים.
ממחקר אישי שהגיע אלי שנעשה עם צה"ל הראה שמתוך בערך 115 הרוגים בשנה האחרונה, שחלקם גם תאונות דרכים של נהגים שחזרו שיכורים ממסיבות, 60 מקרים הם התאבדות (לא כל המקרים הוכרו כך בצה"ל). מספר בלתי סביר בעליל,שהופך את ההתאבדות לגורם הראשי של מוות בצה"ל.
מחקרים אחרים שקראתי מראים עשרות אחוזים של אנשים עם דיכאון שחיים ביננו. ממאמר שקראתי "נתוני ההתאבדויות בישראל גבוהים באופן משמעותי מהנתונים הרשמיים שמתפרסמים. "הנתון הרשמי הוא כ-400 מתאבדים מדי שנה, בעוד הנתון האמיתי הוא למעלה מ-1,000 איש המתאבדים בכל שנה בישראל", אמר. לדבריו, "הממשלה והציבור חייבים להבין שדיכאון 'רוצח' הרבה יותר אנשים מתאונות דרכים ואיומים אחרים שהמודעות אליהם גבוהה יותר"."


בשנה האחרונה בעבודתי, פגשתי הרבה אנשים שמתמודדים עם קושי גדול, אבדן, סרטן, גירושין ומצבים נפשיים קשים.
אלו שמתמודדים עם מצבים נפשיים קשים (מצבים שחלקם נקראים בתרבות שלנו מחלות נפש), הגיעו לשם מקושי גדול ונשברו. מחלת הסרטן שאני פוגשת מופיעה אחרי תקופה ארוכה של חיים במתח וקושי גדול. לגירושין ופירוק של התא המשפחתי היקר, אנשים מגיעים לאחר שהסבל הזוגי נהיה בלתי נסבל.


אז מה בעצם אומר הביטוי "מה שלא הורג מחשל"? 

במשך שנים ארוכות של התמודדות עם קשיים אישיים שגרמו לי לטלטלות קשות, הצלחתי להגיע בתוכי למצב שבו כאשר יש סערה מסביבי, במקום לטלטל אותי כמו פעם, יש בתוכי שקט, מן תחושה של להיות "בעין הסערה". הסערה סביבי והיא לא נוגעת בי. 
בהתחלה חשבתי שהשקט הזה הוא ניתוק רגשי. הייתי רגילה לטלטלה ולרגשות הקשים שמלווים אותה, הייתי רגילה לדרמה סביב הסערה. לקח לי זמן להרגיש ולזהות את השקט. בהמשך הבחנתי ברגשות שיש שם ולמדתי להכיר את התחושה החדשה של שקט. דבר חדש נוסף שחוויתי שם, זה חיים ללא דרמה ותחושת חופש שקוראת כשהדרמה יוצאת מהחיים.


תחושת השקט מאוד חזקה היום בחיי ומאפשרת לי להיות במקומות של קושי, יחסית ללא מאמץ ומתוך התבוננות שקטה. מה שמאפשר לי לראות דברים כפי שהם ולמצוא דרכי פעולה יצירתיות גם כשהסערה משתוללת סביבי. תחושת השקט מעבר להיותה כוח בחיים היא גם כוח מרפא ומעצם הרוגע היא מאפשרת לנו לצרוך פחות אוכל, בילויים, וכדומה. בעצם אני לומדת היום לחיות מחדש ממקום של שקט ולהכיר את הצרכים שלי שהשתנו. 


גם חלק מהאנשים שליוויתי השנה בעבודתי חוו תחושה של שקט "בעין הסערה". לפעמים בתוך תהליך טיפולי ובהמשך יותר ויותר בתוך החיים. האפשרות הזו מתפתחת לאט ולפעמים אף קשה להבחין בה בהתחלה. אולי מפני שאיננו מכירים אותה בתוכנו ובדרך כלל גם לא פגשנו בה מסביבנו. תחושת השקט היא נדירה יחסית בתרבות הרעש שלנו ועם זאת, זוהי אחת הבקשות שאני פוגשת הכי הרבה בין האנשים שסביבי.


היום אחרי שנים של קושי, אני אכן חשה תחושה של חוסן פנימי ואני יכולה לומר שאכן ראיתי מקרים שבהם מה שלא הרג חישל. אבל וכאן האבל הוא גדול, האם אנחנו מוכנים לקחת את הסיכון שזה יהרוג? האם אנחנו מודעים לשנים הרבות שהתהליך לוקח? האם אנחנו מוכנים לשלם את השנים הללו עבור החוסן? ואולי החשוב ביותר, מהם התנאים הנדרשים לנו לפתח חוסן מתוך קושי? 


ובקשר לביטוי, נשאלות גם השאלות הבאות: מה קורה לאדם שנמצא בקושי כשהוא שומע את המשפט "מה שלא הורג, מחשל?" האם זה תורם לו? עבור מי נוצר המשפט הזה?


אני מתלבטת אם לענות את התשובות שלי לשאלות שהעליתי או להשאיר אתכם עם השאלות. ישנה תשובה אחת שהיא קשורה בהצלת חיים ולכן כן אתן את התשובה שלי, את שאר השאלות אשאיר לכם לגלגל בתוככם ואולי אענה עליהן במאמר הבא שאכתוב.


הביטוי  "מה שלא הורג, מחשל?" בעיני, הוא עבור מי שפוגש אדם אחר שנמצא בקושי, כדי להרגיע את עצמו וזה ממש בסדר, בתנאי אחד, שלא משאירים את מי שנמצא בקושי לבד. בעיני, התנאי החשוב ביותר להפוך קושי לחוסן זה שהאדם שנמצא בקושי ידע כל הזמן שיש שם מישהו עבורו.


זוהי הזדמנות עבורי להודות לכל מי שהיה שם בשבילי וליווה אותי בשנים של הקושי, ולכל אלו שמלווים אחרים בשנות הקושי שלהם.

יום שני, 2 ביולי 2012

עוד מתנות מהרגל שלי

מאז שנשברה לי הרגל נכנס לי משהו חדש לחיים.
אני עושה פחות סידורים ופחות מתרוצצת ומשהו בניהול הזמן שלי נפתח והשתנה. מן חלון כזה שאפשר להתבונן בו על החיים.
לפני כן עצרתי ועשיתי מדיטציות כל יום, עבדתי בחצר ופיתחתי את המקום שלי והיה לי כיף גדול, הרגשתי כמו ילדה קטנה וסקרנית שהעולם מרגש אותה ולא רוצה ללכת לישון. עם השבר ברגל והעצירה נולדה איכות אחרת, איכות שנוצרה מהורדת הקצב, שיש בה ממש עצירות במשך היום. כמי שאוהבת להתבונן על החיים, קיבלתי מתנה חדשה.

לפני שנשברה לי הרגל, נכנסתי פנימה לגברי והנשי שלי, וראיתי את הגברי עייף ועצוב. שאלתי אותו למה? והוא ענה שהוא עייף. זה היה  לי מוזר כי אני הרגשתי מלאת שמחה והתלהבות בעשייה ולא הבנתי על מה מדובר.
הייתי יוצאת לסידורים וממשיכה עוד ועוד ומאושרת, ממש מכורה למחיקה של השורות ברשימות של "צריך לעשות".

מאז שהרגל עצרה אותי, התחלתי להרגיש את העייפות. הרי מרוב שמחה,  אפילו ישנתי מעט. 
מרוב שמחת עשייה, עשיתי המון אבל לא הגעתי כמעט לכתוב וזה היה משהו שמאוד רציתי.
אני יושבת ומתבוננת על החיים שלי ועל החיים של האנשים שאני אוהבת, ומגלה שאנשים סביבי עסוקים ואפילו מאושרים אבל מרגישים שאין להם זמן לדברים שחשובים להם. אותה תחושה מבלבלת שלי הייתה לפני שהרגל עצרה אותי. 

יש כל-כך הרבה מה לעשות, ויש גם דברים חשובים וגם דברים דחופים וגם כל-כך הרבה צרכים.

בהקשבה לקולות הפנימיים אני מגלה כל פעם את כמות הצרכים הפנימיים השונים שיש לנו ואת הגיוון שיש בתוכנו. נראה לי שאני הקשבתי לחלק מהקולות הללו, אלו שהייתי רגילה להקשיב להם ומקולות פנימיים אחרים התעלמתי. יתכן שהתעלמתי כי פחדתי, או שלא עצרתי באמת להקשיב לאלו שלא הכרתי קודם, כמו הצורך לכתוב שהתעורר בשנה באחרונה.

כשפגשתי את הגברי שלי עצוב, אחד הדברים שהוא אמר לי זה שחסר לו מפגש עם חברות, וחסר לו בילויים. את זה לא הבנתי. הרי היה לי כל-כך טוב, ממש לא הרגשתי את הצרכים הללו. היום בעצירה, אני יכולה להרגיש את הצרכים הללו בתוכי ולשמוע את הקולות הפנימיים שמבטאים אותם.

אני גם רואה את זה קורה לחברות שלי. גם הן לא יכולות לעצור. הן רוצות והן צריכות את החברות, אבל אינן יכולות לעצור. בעצם רובנו כבר שכחנו כמה זה טוב וחשוב לנו להיפגש. את הקול הזה אנחנו מדחיקות.

אני מבקשת שגם אחרי שהרגל תבריא, אני אעצור מספיק כדי להתבונן להקשיב ולאזן בין הקולות הפנימיים שליף כך שאוכל ליהנות מהשפע והגיוון שניתן לנו דרך המילוי של כל הצרכים השונים שלנו.