שנים שמעתי את הביטוי "מה שלא הורג מחשל" שמעתי והתעצבנתי. את המשפט שמעתי כמובן כשאני הייתי עם קושי בחיים או מישהו אחר שהכרתי. הביטוי הזה נתן לי תחושה של זלזול בקושי שלי, חוסר אכפתיות או בריחה מלקיחת אחריות. הרגשתי שזה נאמר כדי לצאת ידי חובה ובעיקר השאיר אותי עם הקושי לבד.
בהמשך החיים ראיתי אנשים שפגשו קושי והתמוטטו, הם לא מתו, לפחות לא בהתחלה, הם חלו פיזית, או התמוטטו נפשית, והפסיקו לתפקד. ראיתי את זה עם מבוגרים וראיתי את זה הרבה עם ילדים.
ממחקר אישי שהגיע אלי שנעשה עם צה"ל הראה שמתוך בערך 115 הרוגים בשנה האחרונה, שחלקם גם תאונות דרכים של נהגים שחזרו שיכורים ממסיבות, 60 מקרים הם התאבדות (לא כל המקרים הוכרו כך בצה"ל). מספר בלתי סביר בעליל,שהופך את ההתאבדות לגורם הראשי של מוות בצה"ל.
מחקרים אחרים שקראתי מראים עשרות אחוזים של אנשים עם דיכאון שחיים ביננו. ממאמר שקראתי "נתוני ההתאבדויות בישראל גבוהים באופן משמעותי מהנתונים הרשמיים שמתפרסמים. "הנתון הרשמי הוא כ-400 מתאבדים מדי שנה, בעוד הנתון האמיתי הוא למעלה מ-1,000 איש המתאבדים בכל שנה בישראל", אמר. לדבריו, "הממשלה והציבור חייבים להבין שדיכאון 'רוצח' הרבה יותר אנשים מתאונות דרכים ואיומים אחרים שהמודעות אליהם גבוהה יותר"."
בשנה האחרונה בעבודתי, פגשתי הרבה אנשים שמתמודדים עם קושי גדול, אבדן, סרטן, גירושין ומצבים נפשיים קשים.
אלו שמתמודדים עם מצבים נפשיים קשים (מצבים שחלקם נקראים בתרבות שלנו מחלות נפש), הגיעו לשם מקושי גדול ונשברו. מחלת הסרטן שאני פוגשת מופיעה אחרי תקופה ארוכה של חיים במתח וקושי גדול. לגירושין ופירוק של התא המשפחתי היקר, אנשים מגיעים לאחר שהסבל הזוגי נהיה בלתי נסבל.
אז מה בעצם אומר הביטוי "מה שלא הורג מחשל"?
במשך שנים ארוכות של התמודדות עם קשיים אישיים שגרמו לי לטלטלות קשות, הצלחתי להגיע בתוכי למצב שבו כאשר יש סערה מסביבי, במקום לטלטל אותי כמו פעם, יש בתוכי שקט, מן תחושה של להיות "בעין הסערה". הסערה סביבי והיא לא נוגעת בי.
בהתחלה חשבתי שהשקט הזה הוא ניתוק רגשי. הייתי רגילה לטלטלה ולרגשות הקשים שמלווים אותה, הייתי רגילה לדרמה סביב הסערה. לקח לי זמן להרגיש ולזהות את השקט. בהמשך הבחנתי ברגשות שיש שם ולמדתי להכיר את התחושה החדשה של שקט. דבר חדש נוסף שחוויתי שם, זה חיים ללא דרמה ותחושת חופש שקוראת כשהדרמה יוצאת מהחיים.
תחושת השקט מאוד חזקה היום בחיי ומאפשרת לי להיות במקומות של קושי, יחסית ללא מאמץ ומתוך התבוננות שקטה. מה שמאפשר לי לראות דברים כפי שהם ולמצוא דרכי פעולה יצירתיות גם כשהסערה משתוללת סביבי. תחושת השקט מעבר להיותה כוח בחיים היא גם כוח מרפא ומעצם הרוגע היא מאפשרת לנו לצרוך פחות אוכל, בילויים, וכדומה. בעצם אני לומדת היום לחיות מחדש ממקום של שקט ולהכיר את הצרכים שלי שהשתנו.
גם חלק מהאנשים שליוויתי השנה בעבודתי חוו תחושה של שקט "בעין הסערה". לפעמים בתוך תהליך טיפולי ובהמשך יותר ויותר בתוך החיים. האפשרות הזו מתפתחת לאט ולפעמים אף קשה להבחין בה בהתחלה. אולי מפני שאיננו מכירים אותה בתוכנו ובדרך כלל גם לא פגשנו בה מסביבנו. תחושת השקט היא נדירה יחסית בתרבות הרעש שלנו ועם זאת, זוהי אחת הבקשות שאני פוגשת הכי הרבה בין האנשים שסביבי.
היום אחרי שנים של קושי, אני אכן חשה תחושה של חוסן פנימי ואני יכולה לומר שאכן ראיתי מקרים שבהם מה שלא הרג חישל. אבל וכאן האבל הוא גדול, האם אנחנו מוכנים לקחת את הסיכון שזה יהרוג? האם אנחנו מודעים לשנים הרבות שהתהליך לוקח? האם אנחנו מוכנים לשלם את השנים הללו עבור החוסן? ואולי החשוב ביותר, מהם התנאים הנדרשים לנו לפתח חוסן מתוך קושי?
ובקשר לביטוי, נשאלות גם השאלות הבאות: מה קורה לאדם שנמצא בקושי כשהוא שומע את המשפט "מה שלא הורג, מחשל?" האם זה תורם לו? עבור מי נוצר המשפט הזה?
אני מתלבטת אם לענות את התשובות שלי לשאלות שהעליתי או להשאיר אתכם עם השאלות. ישנה תשובה אחת שהיא קשורה בהצלת חיים ולכן כן אתן את התשובה שלי, את שאר השאלות אשאיר לכם לגלגל בתוככם ואולי אענה עליהן במאמר הבא שאכתוב.
הביטוי "מה שלא הורג, מחשל?" בעיני, הוא עבור מי שפוגש אדם אחר שנמצא בקושי, כדי להרגיע את עצמו וזה ממש בסדר, בתנאי אחד, שלא משאירים את מי שנמצא בקושי לבד. בעיני, התנאי החשוב ביותר להפוך קושי לחוסן זה שהאדם שנמצא בקושי ידע כל הזמן שיש שם מישהו עבורו.
זוהי הזדמנות עבורי להודות לכל מי שהיה שם בשבילי וליווה אותי בשנים של הקושי, ולכל אלו שמלווים אחרים בשנות הקושי שלהם.
בהמשך החיים ראיתי אנשים שפגשו קושי והתמוטטו, הם לא מתו, לפחות לא בהתחלה, הם חלו פיזית, או התמוטטו נפשית, והפסיקו לתפקד. ראיתי את זה עם מבוגרים וראיתי את זה הרבה עם ילדים.
ממחקר אישי שהגיע אלי שנעשה עם צה"ל הראה שמתוך בערך 115 הרוגים בשנה האחרונה, שחלקם גם תאונות דרכים של נהגים שחזרו שיכורים ממסיבות, 60 מקרים הם התאבדות (לא כל המקרים הוכרו כך בצה"ל). מספר בלתי סביר בעליל,שהופך את ההתאבדות לגורם הראשי של מוות בצה"ל.
מחקרים אחרים שקראתי מראים עשרות אחוזים של אנשים עם דיכאון שחיים ביננו. ממאמר שקראתי "נתוני ההתאבדויות בישראל גבוהים באופן משמעותי מהנתונים הרשמיים שמתפרסמים. "הנתון הרשמי הוא כ-400 מתאבדים מדי שנה, בעוד הנתון האמיתי הוא למעלה מ-1,000 איש המתאבדים בכל שנה בישראל", אמר. לדבריו, "הממשלה והציבור חייבים להבין שדיכאון 'רוצח' הרבה יותר אנשים מתאונות דרכים ואיומים אחרים שהמודעות אליהם גבוהה יותר"."
בשנה האחרונה בעבודתי, פגשתי הרבה אנשים שמתמודדים עם קושי גדול, אבדן, סרטן, גירושין ומצבים נפשיים קשים.
אלו שמתמודדים עם מצבים נפשיים קשים (מצבים שחלקם נקראים בתרבות שלנו מחלות נפש), הגיעו לשם מקושי גדול ונשברו. מחלת הסרטן שאני פוגשת מופיעה אחרי תקופה ארוכה של חיים במתח וקושי גדול. לגירושין ופירוק של התא המשפחתי היקר, אנשים מגיעים לאחר שהסבל הזוגי נהיה בלתי נסבל.
אז מה בעצם אומר הביטוי "מה שלא הורג מחשל"?
במשך שנים ארוכות של התמודדות עם קשיים אישיים שגרמו לי לטלטלות קשות, הצלחתי להגיע בתוכי למצב שבו כאשר יש סערה מסביבי, במקום לטלטל אותי כמו פעם, יש בתוכי שקט, מן תחושה של להיות "בעין הסערה". הסערה סביבי והיא לא נוגעת בי.
בהתחלה חשבתי שהשקט הזה הוא ניתוק רגשי. הייתי רגילה לטלטלה ולרגשות הקשים שמלווים אותה, הייתי רגילה לדרמה סביב הסערה. לקח לי זמן להרגיש ולזהות את השקט. בהמשך הבחנתי ברגשות שיש שם ולמדתי להכיר את התחושה החדשה של שקט. דבר חדש נוסף שחוויתי שם, זה חיים ללא דרמה ותחושת חופש שקוראת כשהדרמה יוצאת מהחיים.
תחושת השקט מאוד חזקה היום בחיי ומאפשרת לי להיות במקומות של קושי, יחסית ללא מאמץ ומתוך התבוננות שקטה. מה שמאפשר לי לראות דברים כפי שהם ולמצוא דרכי פעולה יצירתיות גם כשהסערה משתוללת סביבי. תחושת השקט מעבר להיותה כוח בחיים היא גם כוח מרפא ומעצם הרוגע היא מאפשרת לנו לצרוך פחות אוכל, בילויים, וכדומה. בעצם אני לומדת היום לחיות מחדש ממקום של שקט ולהכיר את הצרכים שלי שהשתנו.
גם חלק מהאנשים שליוויתי השנה בעבודתי חוו תחושה של שקט "בעין הסערה". לפעמים בתוך תהליך טיפולי ובהמשך יותר ויותר בתוך החיים. האפשרות הזו מתפתחת לאט ולפעמים אף קשה להבחין בה בהתחלה. אולי מפני שאיננו מכירים אותה בתוכנו ובדרך כלל גם לא פגשנו בה מסביבנו. תחושת השקט היא נדירה יחסית בתרבות הרעש שלנו ועם זאת, זוהי אחת הבקשות שאני פוגשת הכי הרבה בין האנשים שסביבי.
היום אחרי שנים של קושי, אני אכן חשה תחושה של חוסן פנימי ואני יכולה לומר שאכן ראיתי מקרים שבהם מה שלא הרג חישל. אבל וכאן האבל הוא גדול, האם אנחנו מוכנים לקחת את הסיכון שזה יהרוג? האם אנחנו מודעים לשנים הרבות שהתהליך לוקח? האם אנחנו מוכנים לשלם את השנים הללו עבור החוסן? ואולי החשוב ביותר, מהם התנאים הנדרשים לנו לפתח חוסן מתוך קושי?
ובקשר לביטוי, נשאלות גם השאלות הבאות: מה קורה לאדם שנמצא בקושי כשהוא שומע את המשפט "מה שלא הורג, מחשל?" האם זה תורם לו? עבור מי נוצר המשפט הזה?
אני מתלבטת אם לענות את התשובות שלי לשאלות שהעליתי או להשאיר אתכם עם השאלות. ישנה תשובה אחת שהיא קשורה בהצלת חיים ולכן כן אתן את התשובה שלי, את שאר השאלות אשאיר לכם לגלגל בתוככם ואולי אענה עליהן במאמר הבא שאכתוב.
הביטוי "מה שלא הורג, מחשל?" בעיני, הוא עבור מי שפוגש אדם אחר שנמצא בקושי, כדי להרגיע את עצמו וזה ממש בסדר, בתנאי אחד, שלא משאירים את מי שנמצא בקושי לבד. בעיני, התנאי החשוב ביותר להפוך קושי לחוסן זה שהאדם שנמצא בקושי ידע כל הזמן שיש שם מישהו עבורו.
זוהי הזדמנות עבורי להודות לכל מי שהיה שם בשבילי וליווה אותי בשנים של הקושי, ולכל אלו שמלווים אחרים בשנות הקושי שלהם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה