לחזור לחיות בארץ

חזרתי לארץ לחגים, ימים של משפחה ובילויים ולא נותר לי זמן לכתוב. אני נהנית מלהיות עם המשפחה יותר מאי פעם, עם זאת, שם בפנים יש קול עדין שמזכיר לי כמה אני רוצה לחזור לכתוב. כמה אני מתגעגעת לכך.

חלוקת הזמן בין הדברים שאני אוהבת לעשות הפכה לאחד השיעורים שלי בחיים. לזכור את כל הדברים, למצוא להם זמן ולא לריב עם אף קול פנימי. זהו שעור של שפע, לתת מקום להכול מכיוון שכל דבר מייצג צורך פנימי אחר שלי וגם ליהנות ממה שיש בכל רגע כי להכול יש סוף.

כשאני כותבת כולי שקועה בכתיבה, כשאיני כותבת אני יכולה להסתכל מהצד ולהרגיש את חשיבות הכתיבה לחיי. הכתיבה ממלאת אותי אהבה, ממלאת אותי שמחה ומרגישה לי הגשמה. גם כשאיני כותבת עדיין הכתיבה מלווה אותי והידיעה שהיא בחיי ממלאת אותי תחושת הגשמה.

הכתיבה היא אינסופית ולכן אני חיה היום בהרגשה שיש לי עוד המון שנים של הגשמה בחיים הללו, מן ביטחון כזה שתמיד יהיה לי משהו חשוב לחיות בעבורו.

גם אם אוכל לפרסם וגם אם לא, עצם הכתיבה, עצם הבאת הידע שלי לכתב, מספקות לי כבר חוויית שפע ושליחות. חוויה של מלאות. גם את מה שלא אפרסם אני, אולי מישהו אחר יפרסם אחרי.

בתחילת תקופת הכתיבה, כשביתנו היה מתרוקן בתחילת השבוע, הייתי מתגעגעת למשפחה, וכשהוא היה מתמלא שוב בסופו, הייתי מתגעגעת לשקט שמאפשר לי את הכתיבה. תמיד נוכחת במה שאין עכשיו.

מאז שחזרתי מחו"ל זה אחרת: אני גם נהנית מהחגים, מהמנוחה, מהיחד וגם מהידיעה שהם יגמרו ואוכל לחזור לכתוב.

משהו בהתמסרות למה שיש עכשיו עם הידיעה שגם השאר יגיע ממלאים אותי באופן מאוזן.

הנושא הזה קשור בעיני גם לזוגיות, לדעת להיות בהגשמה שלנו כל אחד בעצמו בלי להגביל את ההגשמה של בני זוגנו ואז לחזור להיות ביחד ולהיות עם זה עד הסוף. 

להיות נוכחת במציאות ולהחזיק באותו זמן בתוכי גם את הפוטנציאל של העתיד, זה האיזון שמצאתי עכשיו.

פרידה מההרים

סיפרו לי שבארץ יש שרב עם אבק כבד כבר שבוע. כאן לעומת זאת התחיל כבר הסתיו.

הסיתווניות פורחות ומתרבות מיום ליום, השמיים מעוננים, גשם יורד לו בחלק מהזמן ובחדר שלי כבר דולק לו הקמין.

יום לפני החזרה לארץ, לילי, המארחת שלי, לוקחת אותי להרים הכי גבוהים באזור, ארץ פלאות ממש. כאן תוך כדי טיול פוגשים שיחי אוכמניות ועוצרים לזלילה קלה, אוספים בדרך פטריות וצמחים לתה מרפא.

לילי היא כמו מרפאה של פעם, מכירה כל צמח ומה הוא מועיל, מזהה פטריות קטנטנות ממרחק ויודעת מה מותר לאכול ומה לא ואיך להכין כל צמח. לטייל איתה זה כמו לטייל עם אשת טבע קדמונית.

יש לנו אתגר קטן, לילי דוברת רק רומנית ואני דוברת רק אנגלית ועברית. הדבר המדהים הוא שאנו מצליחות לדבר אחת עם השנייה. היא מצליחה, דוברת הרומנית, להסביר לי, דוברת האנגלית, מה אפשר לעשות עם כל צמח ואיך. מסתבר ששתי נשים ו 4 ידיים זו שפה שלמה, אפילו בדיחות אנחנו מצליחות להעביר מאחת לשנייה.

ככל שעולים יותר בהרים גדל היופי שמתגלה פה מול העיניים, במקביל בלב שלי אני גם מברכת על כל האימון שעשיתי בטיפוס על הרים בזמן שאני כאן , בלעדיו הייתי נשארת הרבה מאחוריה.

בנסיעה הזו יצא לי לקרוא את הספר "הגשם את ייעודך, עם הנזיר שמכר את הפרארי שלו" הספר התגלגל לידי ומצא את דרכו לליבי. התחושה היא שהוא היה ממש שותף במסע שלי ובניקוי שעברתי כאן. הוא פשוט הגיע אלי בזמן ודיבר את השפה שהייתי זקוקה לה. חלק מהמשפטים שקראתי בו הפכו למנטרות זמניות עבורי שהתאימו היטב למה שנזקקתי.

בערב כשאנחנו מתכננות, בעזרת דיבור עם הידיים ומילון אנגלית רומנית, את העזיבה שלי, שתינו מתחילות לבכות, השבועיים הללו היו לי כל-כך טובים והיחד שנוצר, קשה להיפרד ממנו. המצאתי מילה ברומנית "פמיליה", ואמרתי לה שאני משפחה ושאני אחזור, נראה  שזה עבד.

כשיצאתי לחצר קפצה לי צפרדע בין הרגליים, הפעם לא הייתה לי מצלמה איתי אז היא נשארה רק בזיכרון שלי. צפרדע אצל האינדיאנים מדברת על הצפה רגשית, אין ספק שזה המצב שלי כרגע.

לפני הנסיעה הביתה טיפסתי פעם אחרונה על הגבעה שבחצר, להיפרד מהנוף והפרחים. לילי הופיעה פתאום וטיפסה אלי. ישבנו יחד מול הנוף ובכינו.

מתחילה לחשוב על החזרה הביתה.

כאן בישלו לי 3 ארוחות נהדרות כל יום, הייתה פה משפחה שחיבקה אותי והייתי פנויה בדיוק למה שהיה לי נכון  בשביל הכתיבה. לחזור הביתה זה לחזור להיות זו שמכינה את האוכל, זו שהיא הבית המחבק שאליו חוזרת שאר המשפחה.

האתגר שלי יהיה לכוון את חיי לכתיבה מתוך מה שלמדתי כאן גם בתנאים הללו שיש לי בארץ. בסך הכול גם הם סוג של שפע.

מקווה שעד שאחזור לארץ יחזור גם האוויר הנקי והצהוב הכורכום שהיה בו יתנקה.

שנה חדשה מגיעה

ראש השנה מגיע, גם הוא סוג של פיסגה. חצי שנה מטפסים אליו וחצי שנה יורדים ממנו. 

החלק של הטיפוס לקראת ראש השנה לפעמים כרוך בהכנות כמו, ניקיון ובישולים ולפעמים כמו הפעם הזו בשבילי, זהו טיפוס אל המקום הטוב ביותר בתוכי.

כמו תמיד אני חווה את העולם סביבי מחובר אלי ומשתתף איתי, ואותי כמו חלק מן הטבע הזה שקיים כאן למולי, החיות שסובבות אותי, הפרחים והאנשים.

למשל, אלו שאני מתארחת בביתם, שפתחו את ליבם וביתם עבורי, אצלם, אני נחה, עובדת, כותבת, והם שם תמיד נכונים לקראתי.

ראיתי פה אדם בוגר, אוסף ביצים של תרנגולות. הוא עושה זאת יום יום, ועדיין, כשהוא מגיע הביתה עם 8 ביצים בחולצה שלו,הוא מציג אותם בשמחה כמוצא שלל רב.

מברכת אותך שימיך ימשיכו להיות כאלו ושראיית השפע שלך תמשיך להאיר את חייך.

מי ייתן וליבי יפתח כלבבכם ואדע להעריך את מה שיש לי כפי שאתם יודעים להעריך כל יום מחדש את מה שיש לכם.

ניתן לומר עליכם שעשירים אתם: באהבה, בשמחה ובראיית השפע שסביבכם, בתוך אותה פשטות וצניעות שבה אתם חיים.

כתבתי שראש השנה זו פסגה ובדרך אליה אני מטפסת בתוך הנפש שלי.

עם כתיבת הספר ובדיוק היכן שבספר כתוב "ייעוד", עולים בי כל הזמן פחדים. הפחדים האלו הם החושך שלפני עלות השחר.

יש פחדים מכל הסוגים ומכל המינים. יש כאלו לגמרי דימיוניים, אחריהם מגיעים הפחדים מן העבר ואחריהם אלו של העתיד. כל פחד ומקומו בשרשרת הפחדים.

לפעמים עוברים עלי לילות שלמים של פחדים שנאספו בשנים האחרונות, כשלא מצאתי את הזמן והכוח להתפנות אליהם. עכשיו הם עולים, מאירים את לילותי, ואני יודעת וכתוב גם בספר שאני קוראת עכשיו "אלו הם השדים שאינם אוהבים אור והם בורחים ובכך מפנים לאור מקום".

גם כשאני נמצאת על ראש ההר, הפחדים מגיעים, והם מפחידים אותי,אבל עד גבול מסוים, אני איני נסחפת איתם. אני מפחדת ועם זאת באותו הזמן גם יכולה להתבונן בפחדים מהצד ולהבין את תפקידם בתהליך שלי, אז זה הרבה פחות מפחיד.

עכשיו כבר איני מתבלבלת, איני חושבת שהפחדים הם המסמנים את דרכי. ההפך הוא הנכון, הם מסמנים את הדרך שבה איני רוצה ללכת, הם מראים לי ממה עלי להיזהר, היום כשאני יותר חזקה אני כבר יכולה לבחור לאן אני פונה ממקום של בחירה חופשית.

כל מה שעלי לעשות הוא להתבונן בפחדים בלי להיבהל, לומר להם תודה שהייתם, תודה שאתם הולכים ותודה על כך שבקרוב אתחיל שנה חדשה עם נוף אחר בתוכי. הרבה יותר ברור ומואר ללא כל הפחדים הללו.

גם הגוף שלי מגיב לפחדים, ולכל אחד מהם יש לו את התגובה המתאימה. 

עכשיו כשאני לומדת את הרפואה הגרמנית החדשה, לראשונה אני מבינה גם את השפה של הגוף שלי. זהו סוג של קסם עבורי והתרגשות גדולה.

שנה חדשה, שפה חדשה, הרפתקה חדשה ופסגות שמחכות לי.

אדם של פסגות

מאז ומעולם כשראיתי הרים רציתי להגיע אל ראשם. 

כאן בהרים של רומניה, זה פשוט. יש למטה, בתחתית ההרים כפר ויש שביל מתפתל שעולה לעמק יותר גבוה.

אני גרה בבית שעומד בעמק  הגבוה. העמק מוקף הרים. כל מה שאני צריכה זה לקחת את התרמיל, הנעליים  והמצלמה, לצאת מהבית, ואני עומדת על שביל שמטפס להר. 

כאן אין צורך במפה. כאן המפה פרושה מול העיניים, יש הרים, לכל אחד פסגה ויש את העמק עם הבית. כמובן שיש גם נחלים מפוזרים.

כל מה שנותר הוא להרים את הראש להר ולהתחיל ללכת לעבר הפסגה.

כשמגיעים לפסגה, רואים עוד ועוד הרים מכל הצדדים, המון פסגות של הרים מסודרים אחד אחרי השני, מציצים אלי.

יש משהו במראה הזה של פסגות סביבי שמרגש אותי, ממלא אותי שמחה ובמקביל גם נותן לי שקט. שקט להתבונן ולנשום את היופי הזה שנפרש מולי. שקט פשוט להיות, שקט שהופך לכוח לכתוב.

מיום ליום, בין טיול אחד למשנהו, הכתיבה זורמת לי יותר ויותר חלק ואני כותבת יותר זמן. הכתיבה היא אוויר הפסגות הפנימי שלי.

ככה אני מרגישה גם כשאני קוראת כתבים של אנשים שאני מאוד מעריכה, כמו יונג, שטיינר ואחרים. גם אז כולי מתמלאת אושר וכוחות לכתוב את מה שרוצה לעבור דרכי.

אתמול קראתי את הספר של שטיינר "חינוך על פי האנתרופוסופיה", ספר העוסק בדרך הנכונה של חשיפת ילדים לעולם, ולחיים, חשיפה המתחשבת בשלב ההתפתחות שבו הם נמצאים, באיכויות וביכולות שקיימות בהם בכל שלב. חינוך שמרגיש כמו ריקמה עדינה ויפה.

זה כל-כך יפה בעיני, כמו שיר, כמו פסגה, ממלא אותי באושר. אני מקווה שבהיותי אמא לילדים קטנים עשיתי לפחות חלק מהדרך ששטיינר מתווה.

אני יושבת לי על הפיסגה ובטוחה, שאוויר הפסגות שאני נושמת כאן יזרים גם את הכתיבה שלי שם למטה בעמק, כי כשאני בראש ההר, זה מרגיש כמו ניקוי של הצינור דרכו זורם אלי הספר. אולי הקירבה לעולם שלמעלה, היא זו שמנקה אותי.

אחרי הפסגה אני יורדת למטה בהר וחוזרת לחדר ולכתיבה.

לעקוב אחר הכתיבה של עצמי

צורת החיים בחופשת הכתיבה שבחרתי, בעצם נותנת לי זמן נקי מדברים אחרים. באופן כזה אני יכולה להקדיש תשומת לב ולראות כיצד כל דבר משפיע עלי ומה הכי מתאים לי לעשות, בעיקר בנושא הכתיבה.

אני רגילה לכתוב מאמרים. כאשר אני כותבת מאמר אני מסיימת אותו תוך פעם או פעמיים. התגמול הוא כמעט מיידי. אני מתיישבת לכתוב וכשאני קמה יש מאמר כתוב.

בספר זה לא ככה,  מדובר בספר גדול עם כמויות מידע גדולות וכשאני כותבת, איני מרגישה את ההתקדמות. 

אני כותבת ועוד פעם כותבת ושוב ועדיין יש המון מה לכתוב. גיליתי שלא משנה כמה אני מתקדמת, אני נשארת עם תחושה שיש עוד המון וזה מרגיש לי כאילו תקוע, כאילו אני מכניסה המון אנרגיה לכתיבה אבל לא מרגישה התקדמות, זהו דבר שמחליש אותי.

מכל מה שקראתי על כתיבה עד היום וגם בחוויה שלי, הכתיבה לוקחת כוחות רבים, לכן נושא ניהול הכוח שלי באופן יעיל, הוא מרכזי להתקדמות בכתיבה ולאפשרות להגיע באמת להוציא את הספר לאור.

כדי להתחזק או לפחות לקבל חזרה את האנרגיה שאני משקיעה בכתיבה, יש לי צורך להרגיש את ההתקדמות שלי בכתיבת הספר. אחרת התחושה היא שאני כותבת וכאילו אין התקדמות. 

מאז שאני כאן ברומניה, אני מטיילת הרבה, גם כי יפה כאן וגם מפני שהחיבור לטבע זהו מקור לכוח עבורי שכל כך חשוב לי לכתיבה. בנוסף זה חשוב לי גם כדי לחזק את הגוף בשביל שעות הישיבה הארוכות בזמן הכתיבה.

כל יום אני בוחרת לי מסלול לטיול. כאשר יש לי מסלול ארוך, אני מחלקת אותו לחלקים כדי לדעת היכן אני יחסית למסלול ולראות את ההתקדמות שלי. בהתחשב בכך שרוב המסלולים כאן הם של עליות בזווית שבין 30 ל60 מעלות, הידיעה שהתקדמתי ממלאת אותי שמחה וכוח להמשיך.

אני  גם רואה איך מיום ליום אני מצליחה להגיע למקומות יותר גבוהים ועם פחות ופחות מאמץ.

עבור הכתיבה פיתחתי  שיטה מקבילה למה שאני עושה בטיול. התחלתי לסמן כל יום כמה עמודים היו לי בסוף היום הקודם ואני בודקת בסוף היום החדש לאן הגעתי. עכשיו אני רואה את ההתקדמות שלי באופן ברור מול העיניים. לשלב הכתיבה הנוכחי, הדרך הזו מחזקת אותי.

בטיול היום הלכתי לכיוון חדש, שלוחה של ערוץ נחל. בעודי פוסעת לאורכו שמעתי רחש מהגדה השנייה של הנחל. הרמתי את עיני ולפני ניגלו זוג צבאים משוטטים להם ביער. מטיילים, עוצרים, מתבוננים וממשיכים בדרכם.

בקלפים האינדיאנים צבאים מסמנים אהבה ו-2, זה זוג. מתאימים לי מאוד זוג הצבאים הללו לספר  שלי על זוגיות.

בהמשך הדרך הציץ אלי מבין העלים  פטל שחור וקרץ לי לבוא ולטעום, טעמתי ונזכרתי בשפע שיש בעולמנו ובמתיקות החיים.

עם כוחות חדשים חזרתי לי לחדר ושבתי לכתוב.

להיות כמו סופרת

לאחר שהתארגנתי לתוך הזוגיות המחודשת שלנו החלטתי לקחת חופש כדי לחזור לכתוב. מה שבחרתי עכשיו הוא חדש גם עבורי ומתאפשר בזכות מצב הזוגיות החדש שלנו.

בחרתי לנסוע לחו"ל, למשפחה שהכרתי בהרים של רומניה, מקום של טבע ושקט, בלי אינטרנט וכמעט גם ללא טלפון. מקום שאיני דוברת את השפה שלו ואנגלית כמעט ואינה מוכרת. בחרתי להתבודד בטבע ולחבר את עצמי חזרה לכתיבת הספר. מה שהצחיק אותי בנסיעה הזו הייתה החוויה של להרגיש פעם ראשונה כמו "סופרת אמיתית".

בדרך עוד קראתי את הספר "לטפס על ההר או איך לכתוב" מאת אורנה קזין, שוב עזרו לי להבין שלכתיבה יש את החוקים שלה.

אז עכשיו אני בחו"ל, בחדר גדול מול נוף מדהים, יושבת על יד שולחן כתיבה שהביאו לי מארחי וממשיכה לכתוב את הספר.

יש לי זמן ותשומת לב מלאה לתהליך הכתיבה ולבנייה של יחסים חדשים איתו. כמו בזוגיות שיש שלבים שונים וכל פעם בונים יחסים חדשים מסתבר שככה זה גם עם הכתיבה.

בניתי לי שיגרת חיים כך שאני משלבת בין טיולים בטבע המדהים שיש כאן ברומניה לבין שעות של כתיבה כל פעם שיש לי כוחות לכך.

היום בצהריים אחרי בוקר כתיבה יצאתי החוצה והתיישבתי מעל גדת הנחל. ברגע שהתיישבתי שמעתי מאחורי צעדים, 2 פרות נחמדות התעניינו בי, התקדמו לעברי ובאו לבדוק אם אני טעימה או אולי במקרה התיק שלי טעים, אחריהן הצטרפו שאר חברות העדר וניהלו איתי רומן חביב של ליקוקים.

פתאום שמעתי איוושה ועל צמרת העץ שמולי (העץ צמח מתחתית הנחל ואני הייתי מול צמרתו)  הופיע סנאי קוטף לו בלוט ויושב לאכול.

על הדף שלי הופיע עכביש זעיר ולידי הופיע פרפר כתום.

הרגשתי כאילו הטבע מתאסף לו סביבי ובא לומר לי את דברו. התרגשתי מאוד. כקוראת בקלפי סגולה אינדיאנים (קלפים עם ציורי חיות), לכל חיה יש משמעות עבורי ומה שראיתי לפני היה כמו פריסת קלפים בחיות אמיתיות
המיות סימנו לי: את בדרך, יצאת משלב הגולם לשלב העשייה ואת טווה את קורי העתיד. תתמסרי לשפע ממקום של תמימות וסקרנות, שחררי את מה ששייך לעבר ותסמכי על זה שכל מה שתצטרכי יגיע.


שיחררתי ואני מתמסרת, תודה.

המשכתי לכתוב בהמשך היום, רק כמה שאני יכולה, עם הפסקות.
 כשאני מתעייפת, אני יוצאת ומטיילת לקבל עוד כוחות מהטבע המקסים שכאן.

כשאחזור לארץ אצטרך לבנות לי שיגרה חדשה שתיתן לי את אותם כוחות בדרך חדשה.

מסע כתיבת הספר שלי על "זוגיות הרמונית"

כבר זמן רב שאני עסוקה בכתיבת הספר הראשון שלי. הספר עוסק  בזוגיות והוא נבנה מניסיון חיי והשיטות שפיתחתי כדי לייצר ולשמר זוגיות טובה.

החלטתי לשתף את חווית הכתיבה וכאן מתחיל תיאור המסע.

בהתחלה לקח לי זמן להתרגל לרעיון שאכתוב ספר. 

אחר-כך הייתי בדיון עם עצמי בשאלה "מי אני שאכתוב כזה ספר?", מול השאלה התעורר בי חלק שמרגיש צורך לשתף בידע שנאסף אצלי. הפעם הצורך הזה ניצח בדיון.

בהמשך הבנתי שפרסום הספר הוא בעצם שיתוף של משהו פנימי שלי עם העולם ושוב נבהלתי לכמה זמן.

נעזרתי בסדנה לכתיבת והוצאת ספרים "הספר שלך- המומחיות שלנו" של יעל ברוך, בעלת הוצאה לאור "נוצה וקסת",  ואילן לוי, בעל "פראג הוצאה לאור".  הסדנה עזרה לי להבין לאיזה תהליך אני נכנסת ובכך גם הכניסה אותי לתהליך עצמו, בנוסף היא עזרה לי להתמקד ולהבין שכתיבת הספר משנה גם את סדרי החיים שלי, מבחינת זמן לכתיבה, פניות רגשית, וכו'.

כשכבר התחלתי לכתוב מצאתי את עצמי די לבד בכתיבה וחיפשתי שותפים שאוכל להתייעץ איתם, מצאתי את ענת שן שהייתה העורכת הראשית של הוצאת פראג והיום היא גם מטפלת ומאז היא מלווה אותי בחוויות הכתיבה ומחזקת אותי כשאני זקוקה לחיזוק.

חיזוק זה היה הדבר הבא שגיליתי שאני זקוקה לו. הכתיבה התישה אותי, אחרי שעתיים כתיבה הייתי עייפה יומיים, דבר שהלך והשתפר ככל שכתבתי. כנראה הכוחות והגוף שלי גם הם עברו תהליך התאמה לכתיבה.

זה מדהים שרק התחלתי וכבר יש לי רשימת תודות להוסיף לספר.

בתקופה הזו אמרתי לידיד שאני רוצה לכוון את המשך ההתפתחות שלי דרך כתיבת הספר ומיד היקום מילא את בקשתי:

כאשר כתבתי את הפרק של הבעיות שעולות בזוגיות, היה לי חשוב לכתוב גם כיצד מרגישים במצבים הללו. את רובם חוויתי על בשרי בעבר וזה לא היה קשה לשחזר את התחושות הקשות. אולם פה חיכתה לי הפתעה, כאשר העליתי את הבעיות חלקן חזרו והופיעו בזוגיות שלנו, הספר התחיל לצור לנו אירועים בזוגיות ואני יכולתי לחוש בדיוק מה מרגישים כשהדברים קורים וגם לעקוב אחרי המהלכים שאני עושה כדי לפתור אותם. את כל זה הכנסתי לספר. באותה הזדמנות גם בזכות הידיעה שהדברים מגיעים כדי לדייק את הכתיבה שלי וגם בזכות הניסיון הרב שצברתי בנושאים הללו, נראה היה שהפתרונות הפעם הם יותר מוצלחים מאשר בעבר והזוגיות שלנו התקדמה גם היא בקצב הרבה יותר מהיר.

גם זה דרש אנרגיה והכתיב את קצב הכתיבה שלי.

כאשר כתבתי את הפרק על כיצד לשמר זוגיות "זוגיות בת קיימא" יכולתי לראות בבירור מה עדיין אינו בשל בזוגיות שלנו, גם כאן זו הייתה תובנה לא פשוטה עבורי ושוב יצאנו למסע התקדמות עם הזוגיות שלנו.

כל הזמן הזה היה מאוד מאתגר רגשית עבורי, דבר שעצר את כתיבת הספר לזמן מה. כל הכוחות שלי הופנו לקידום הזוגיות שלנו. הרגשתי שלא נכון לי לפרסם דברים שלא הישגנו בעצמנו. גם בשלב הזה דאגתי להיות מלווה ונתמכת ואיני יודעת כיצד הייתי עוברת את זה אחרת.

עכשיו כבר יותר קל.