אדם של פסגות

מאז ומעולם כשראיתי הרים רציתי להגיע אל ראשם. 

כאן בהרים של רומניה, זה פשוט. יש למטה, בתחתית ההרים כפר ויש שביל מתפתל שעולה לעמק יותר גבוה.

אני גרה בבית שעומד בעמק  הגבוה. העמק מוקף הרים. כל מה שאני צריכה זה לקחת את התרמיל, הנעליים  והמצלמה, לצאת מהבית, ואני עומדת על שביל שמטפס להר. 

כאן אין צורך במפה. כאן המפה פרושה מול העיניים, יש הרים, לכל אחד פסגה ויש את העמק עם הבית. כמובן שיש גם נחלים מפוזרים.

כל מה שנותר הוא להרים את הראש להר ולהתחיל ללכת לעבר הפסגה.

כשמגיעים לפסגה, רואים עוד ועוד הרים מכל הצדדים, המון פסגות של הרים מסודרים אחד אחרי השני, מציצים אלי.

יש משהו במראה הזה של פסגות סביבי שמרגש אותי, ממלא אותי שמחה ובמקביל גם נותן לי שקט. שקט להתבונן ולנשום את היופי הזה שנפרש מולי. שקט פשוט להיות, שקט שהופך לכוח לכתוב.

מיום ליום, בין טיול אחד למשנהו, הכתיבה זורמת לי יותר ויותר חלק ואני כותבת יותר זמן. הכתיבה היא אוויר הפסגות הפנימי שלי.

ככה אני מרגישה גם כשאני קוראת כתבים של אנשים שאני מאוד מעריכה, כמו יונג, שטיינר ואחרים. גם אז כולי מתמלאת אושר וכוחות לכתוב את מה שרוצה לעבור דרכי.

אתמול קראתי את הספר של שטיינר "חינוך על פי האנתרופוסופיה", ספר העוסק בדרך הנכונה של חשיפת ילדים לעולם, ולחיים, חשיפה המתחשבת בשלב ההתפתחות שבו הם נמצאים, באיכויות וביכולות שקיימות בהם בכל שלב. חינוך שמרגיש כמו ריקמה עדינה ויפה.

זה כל-כך יפה בעיני, כמו שיר, כמו פסגה, ממלא אותי באושר. אני מקווה שבהיותי אמא לילדים קטנים עשיתי לפחות חלק מהדרך ששטיינר מתווה.

אני יושבת לי על הפיסגה ובטוחה, שאוויר הפסגות שאני נושמת כאן יזרים גם את הכתיבה שלי שם למטה בעמק, כי כשאני בראש ההר, זה מרגיש כמו ניקוי של הצינור דרכו זורם אלי הספר. אולי הקירבה לעולם שלמעלה, היא זו שמנקה אותי.

אחרי הפסגה אני יורדת למטה בהר וחוזרת לחדר ולכתיבה.