הילד שלי ילך לתיכון בשנה הבאה. זהו ילד שני, כבר עברתי את זה פעם.
אני פחות מפחדת מהפעם הראשונה, הצלחנו לעבור את זה במינימום נזקים, בעצם אני די בטוחה שיהיה בסדר.
עם זאת המצב מזכיר לי את הפעם הקודמת, את הפחדים, את הבעיות שהיו, את הקושי שהיה. והמלחמות, כמה מלחמות היו אז. כמה הייתי בודדה בתוך אותן מלחמות.
עם כל הניסיון והמקום הנהדר של הבת שלי הגדולה היום, עדיין אני מוצאת את עצמי בודקת את כלי הנשק שלי, האם הם מוכנים למלחמה?
הילד הזה שבחטיבת הביניים התקבל כל-כך בעדינות, כל-כך בהבנה, האם גם התיכון ישכיל לטפל בו כך?
למה הם זקוקים בשביל להבין במי מדובר ולתת לו את מה שהוא זקוק לו?כיצד אני יכולה לתמוך בתהליך ואולי הפעם לא ממקום של מלחמה עם גדודי טנקים ששועטים להגן על הילד שלי?
האם הפעם תוכל חטיבת הטנקים שלי שירתה על כל מורה שניסה להפוך את הבת שלי למישהו אחר להיות עם פרחים בקנה?
הרבה שאלות ועם זאת השקט שבפנים מראה לי את הדרך שעשיתי ואת הניקיון שבתוכי בנושא מערכת החינוך.
אולי גם ההצלחה עם בתי מאפשרת לי להישאר בשקט ובבדיקה של המצב גם יחד.
בכל מקרה ברור שהשקט והניקיון הללו מאפשרים לי היום לעזור לילדים אחרים עם מערכת החינוך וגם לכתוב את המידעון והמאמר הקרובים בנושא "הורות לילדים רגישים מאוד".
אני רואה את ההורים של הילדים שאותם אני מלווה, את הכאב שלהם על מה שהילד שלהם עבר וברור לי שאותם לא משאירים לבד כפי שאני הייתי.
חברה אמרה לי , שהיום אנחנו עוברים דברים כדי להעביר את זה הלאה.
עבורי זו זכות גדולה לתמוך בהורים שמתמודדים עם ילדים רגישים מאוד ועם מערכת החינוך ולעשות את זה בלי לפגוע במיוחדות של הילד ובלי להעמיס עליו.
מאחלת לנו ולמערכת החינוך בשנים הבאות, הבנה והתפתחות ממקום של קבלת הילדים הרגישים מאוד בדיוק כפי שהם. יחס כזה יביא המון טוב לילדים למערכת החינוך עצמה ולעולם כולו.
בתמונות: ארצנו היפה, שמרי על ילדינו.
אמן!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה