לחזור לחיות בארץ

חזרתי לארץ לחגים, ימים של משפחה ובילויים ולא נותר לי זמן לכתוב. אני נהנית מלהיות עם המשפחה יותר מאי פעם, עם זאת, שם בפנים יש קול עדין שמזכיר לי כמה אני רוצה לחזור לכתוב. כמה אני מתגעגעת לכך.

חלוקת הזמן בין הדברים שאני אוהבת לעשות הפכה לאחד השיעורים שלי בחיים. לזכור את כל הדברים, למצוא להם זמן ולא לריב עם אף קול פנימי. זהו שעור של שפע, לתת מקום להכול מכיוון שכל דבר מייצג צורך פנימי אחר שלי וגם ליהנות ממה שיש בכל רגע כי להכול יש סוף.

כשאני כותבת כולי שקועה בכתיבה, כשאיני כותבת אני יכולה להסתכל מהצד ולהרגיש את חשיבות הכתיבה לחיי. הכתיבה ממלאת אותי אהבה, ממלאת אותי שמחה ומרגישה לי הגשמה. גם כשאיני כותבת עדיין הכתיבה מלווה אותי והידיעה שהיא בחיי ממלאת אותי תחושת הגשמה.

הכתיבה היא אינסופית ולכן אני חיה היום בהרגשה שיש לי עוד המון שנים של הגשמה בחיים הללו, מן ביטחון כזה שתמיד יהיה לי משהו חשוב לחיות בעבורו.

גם אם אוכל לפרסם וגם אם לא, עצם הכתיבה, עצם הבאת הידע שלי לכתב, מספקות לי כבר חוויית שפע ושליחות. חוויה של מלאות. גם את מה שלא אפרסם אני, אולי מישהו אחר יפרסם אחרי.

בתחילת תקופת הכתיבה, כשביתנו היה מתרוקן בתחילת השבוע, הייתי מתגעגעת למשפחה, וכשהוא היה מתמלא שוב בסופו, הייתי מתגעגעת לשקט שמאפשר לי את הכתיבה. תמיד נוכחת במה שאין עכשיו.

מאז שחזרתי מחו"ל זה אחרת: אני גם נהנית מהחגים, מהמנוחה, מהיחד וגם מהידיעה שהם יגמרו ואוכל לחזור לכתוב.

משהו בהתמסרות למה שיש עכשיו עם הידיעה שגם השאר יגיע ממלאים אותי באופן מאוזן.

הנושא הזה קשור בעיני גם לזוגיות, לדעת להיות בהגשמה שלנו כל אחד בעצמו בלי להגביל את ההגשמה של בני זוגנו ואז לחזור להיות ביחד ולהיות עם זה עד הסוף. 

להיות נוכחת במציאות ולהחזיק באותו זמן בתוכי גם את הפוטנציאל של העתיד, זה האיזון שמצאתי עכשיו.

פרידה מההרים

סיפרו לי שבארץ יש שרב עם אבק כבד כבר שבוע. כאן לעומת זאת התחיל כבר הסתיו.

הסיתווניות פורחות ומתרבות מיום ליום, השמיים מעוננים, גשם יורד לו בחלק מהזמן ובחדר שלי כבר דולק לו הקמין.

יום לפני החזרה לארץ, לילי, המארחת שלי, לוקחת אותי להרים הכי גבוהים באזור, ארץ פלאות ממש. כאן תוך כדי טיול פוגשים שיחי אוכמניות ועוצרים לזלילה קלה, אוספים בדרך פטריות וצמחים לתה מרפא.

לילי היא כמו מרפאה של פעם, מכירה כל צמח ומה הוא מועיל, מזהה פטריות קטנטנות ממרחק ויודעת מה מותר לאכול ומה לא ואיך להכין כל צמח. לטייל איתה זה כמו לטייל עם אשת טבע קדמונית.

יש לנו אתגר קטן, לילי דוברת רק רומנית ואני דוברת רק אנגלית ועברית. הדבר המדהים הוא שאנו מצליחות לדבר אחת עם השנייה. היא מצליחה, דוברת הרומנית, להסביר לי, דוברת האנגלית, מה אפשר לעשות עם כל צמח ואיך. מסתבר ששתי נשים ו 4 ידיים זו שפה שלמה, אפילו בדיחות אנחנו מצליחות להעביר מאחת לשנייה.

ככל שעולים יותר בהרים גדל היופי שמתגלה פה מול העיניים, במקביל בלב שלי אני גם מברכת על כל האימון שעשיתי בטיפוס על הרים בזמן שאני כאן , בלעדיו הייתי נשארת הרבה מאחוריה.

בנסיעה הזו יצא לי לקרוא את הספר "הגשם את ייעודך, עם הנזיר שמכר את הפרארי שלו" הספר התגלגל לידי ומצא את דרכו לליבי. התחושה היא שהוא היה ממש שותף במסע שלי ובניקוי שעברתי כאן. הוא פשוט הגיע אלי בזמן ודיבר את השפה שהייתי זקוקה לה. חלק מהמשפטים שקראתי בו הפכו למנטרות זמניות עבורי שהתאימו היטב למה שנזקקתי.

בערב כשאנחנו מתכננות, בעזרת דיבור עם הידיים ומילון אנגלית רומנית, את העזיבה שלי, שתינו מתחילות לבכות, השבועיים הללו היו לי כל-כך טובים והיחד שנוצר, קשה להיפרד ממנו. המצאתי מילה ברומנית "פמיליה", ואמרתי לה שאני משפחה ושאני אחזור, נראה  שזה עבד.

כשיצאתי לחצר קפצה לי צפרדע בין הרגליים, הפעם לא הייתה לי מצלמה איתי אז היא נשארה רק בזיכרון שלי. צפרדע אצל האינדיאנים מדברת על הצפה רגשית, אין ספק שזה המצב שלי כרגע.

לפני הנסיעה הביתה טיפסתי פעם אחרונה על הגבעה שבחצר, להיפרד מהנוף והפרחים. לילי הופיעה פתאום וטיפסה אלי. ישבנו יחד מול הנוף ובכינו.

מתחילה לחשוב על החזרה הביתה.

כאן בישלו לי 3 ארוחות נהדרות כל יום, הייתה פה משפחה שחיבקה אותי והייתי פנויה בדיוק למה שהיה לי נכון  בשביל הכתיבה. לחזור הביתה זה לחזור להיות זו שמכינה את האוכל, זו שהיא הבית המחבק שאליו חוזרת שאר המשפחה.

האתגר שלי יהיה לכוון את חיי לכתיבה מתוך מה שלמדתי כאן גם בתנאים הללו שיש לי בארץ. בסך הכול גם הם סוג של שפע.

מקווה שעד שאחזור לארץ יחזור גם האוויר הנקי והצהוב הכורכום שהיה בו יתנקה.

שנה חדשה מגיעה

ראש השנה מגיע, גם הוא סוג של פיסגה. חצי שנה מטפסים אליו וחצי שנה יורדים ממנו. 

החלק של הטיפוס לקראת ראש השנה לפעמים כרוך בהכנות כמו, ניקיון ובישולים ולפעמים כמו הפעם הזו בשבילי, זהו טיפוס אל המקום הטוב ביותר בתוכי.

כמו תמיד אני חווה את העולם סביבי מחובר אלי ומשתתף איתי, ואותי כמו חלק מן הטבע הזה שקיים כאן למולי, החיות שסובבות אותי, הפרחים והאנשים.

למשל, אלו שאני מתארחת בביתם, שפתחו את ליבם וביתם עבורי, אצלם, אני נחה, עובדת, כותבת, והם שם תמיד נכונים לקראתי.

ראיתי פה אדם בוגר, אוסף ביצים של תרנגולות. הוא עושה זאת יום יום, ועדיין, כשהוא מגיע הביתה עם 8 ביצים בחולצה שלו,הוא מציג אותם בשמחה כמוצא שלל רב.

מברכת אותך שימיך ימשיכו להיות כאלו ושראיית השפע שלך תמשיך להאיר את חייך.

מי ייתן וליבי יפתח כלבבכם ואדע להעריך את מה שיש לי כפי שאתם יודעים להעריך כל יום מחדש את מה שיש לכם.

ניתן לומר עליכם שעשירים אתם: באהבה, בשמחה ובראיית השפע שסביבכם, בתוך אותה פשטות וצניעות שבה אתם חיים.

כתבתי שראש השנה זו פסגה ובדרך אליה אני מטפסת בתוך הנפש שלי.

עם כתיבת הספר ובדיוק היכן שבספר כתוב "ייעוד", עולים בי כל הזמן פחדים. הפחדים האלו הם החושך שלפני עלות השחר.

יש פחדים מכל הסוגים ומכל המינים. יש כאלו לגמרי דימיוניים, אחריהם מגיעים הפחדים מן העבר ואחריהם אלו של העתיד. כל פחד ומקומו בשרשרת הפחדים.

לפעמים עוברים עלי לילות שלמים של פחדים שנאספו בשנים האחרונות, כשלא מצאתי את הזמן והכוח להתפנות אליהם. עכשיו הם עולים, מאירים את לילותי, ואני יודעת וכתוב גם בספר שאני קוראת עכשיו "אלו הם השדים שאינם אוהבים אור והם בורחים ובכך מפנים לאור מקום".

גם כשאני נמצאת על ראש ההר, הפחדים מגיעים, והם מפחידים אותי,אבל עד גבול מסוים, אני איני נסחפת איתם. אני מפחדת ועם זאת באותו הזמן גם יכולה להתבונן בפחדים מהצד ולהבין את תפקידם בתהליך שלי, אז זה הרבה פחות מפחיד.

עכשיו כבר איני מתבלבלת, איני חושבת שהפחדים הם המסמנים את דרכי. ההפך הוא הנכון, הם מסמנים את הדרך שבה איני רוצה ללכת, הם מראים לי ממה עלי להיזהר, היום כשאני יותר חזקה אני כבר יכולה לבחור לאן אני פונה ממקום של בחירה חופשית.

כל מה שעלי לעשות הוא להתבונן בפחדים בלי להיבהל, לומר להם תודה שהייתם, תודה שאתם הולכים ותודה על כך שבקרוב אתחיל שנה חדשה עם נוף אחר בתוכי. הרבה יותר ברור ומואר ללא כל הפחדים הללו.

גם הגוף שלי מגיב לפחדים, ולכל אחד מהם יש לו את התגובה המתאימה. 

עכשיו כשאני לומדת את הרפואה הגרמנית החדשה, לראשונה אני מבינה גם את השפה של הגוף שלי. זהו סוג של קסם עבורי והתרגשות גדולה.

שנה חדשה, שפה חדשה, הרפתקה חדשה ופסגות שמחכות לי.