להיות אמא לילדת העידן החדש

עבורי להיות אמא היה מילוי משאלה שייחלתי לה זמן רב. התהליך שלקראת ההורות עיצב בי מוכנות ורצון להיות שם באמת, כל כולי עבור ילדי.

 כשנולדה בתי הבכורה ראיתי בה קסם ומתוך למידה מספרים והתבוננות בה, ראיתי שיש בה הכול. מאותו מקום גם כיבדתי אותה, שמחתי על מי שהיא ועל היושרה שלה והקשבתי לה. 
זה כמובן לא קרה ברגע, בתוך ההתבוננות עליה והניסיון שלי להבין אותה ראיתי את הדרך שדרכה היא מתבוננת על העולם, הקשבתי לתובנות שלה והתפעלתי.
כבר מגיל צעיר ביותר השתדלתי לא לבקר את המסקנות שלה אלא לבדוק אותן בעצמי באמת ולפתוח לשתינו את האופציה שהיא צודקת גם אם אני איני רואה זאת כך כרגע.
השתדלתי לא להשתמש בביטוי "את טועה", מתוך ידיעה שגם אני לא מושלמת וזה שאני הגדולה לא הופך אותי ליותר יודעת. לדוגמה, פעם כשהייתה בערך בת 3, נסענו ברכב והיא הצביע על רכב אחר ואמרה לי שיש עליו סולם. אני לא ראיתי אותו ואמרתי לה, אני לא רואה אותו. כאשר עברתי ליד הרכב אכן גיליתי את הסולם, התחושה שלי הייתה "מזל שככה הגבתי".

במשך השנים היה לבתי קושי להסתגל לחברה שפגשה, לתרבות שאינה מכבדת את הצרכים שלה, למערכת חינוך שמנסה להפוך אותה להיות כמו כולם ולאבד את החיבור שלה לעצמה, לרגישות שלה ולחכמה שלה. היו מורות שאמרו לי שהיא רגישה מדי וצריך לסגור לה את הלב, היו מורות שאמרו שהיא צריכה ללמוד להשתעמם, שזה חשוב לחיים. הסברתי להן שלסגור את הלב זו לא אופציה מפני שאז תאבד את היכולת שלה לאהוב ולהיות אדם שרואה אחרים, ולהשתעמם מזיק וגורם לדיכאון וחרדה. כמובן שהיו עוד דיונים כאלה ואחרים עם האנשים שהיו סביבה בשנים הללו.

דיון נוסף היה לי עם אחת הסבתות שלה על נושא הנימוסים. הילדים שלי שהיו בישנים לא אמרו שלום לכל מי שהגיע, כשהסבתא אמרה שזה לא מנומס, אמרתי לה שאני רוצה להגיע למצב שילדי אומרים שלום לא מתוך כורח, אלא ממקום שבאמת אכפת להם. אני מאמינה באכפתיות ואותנטיות ולא בחוקים קרים ומנותקי רגש כמו נימוסים. כבר בגיל ההתבגרות ניתן היה לראות שילדי רואים את האחר ואת מה שהוא מרגיש ויש בהם אמפתיה, אכפתיות ואותנטיות.

תפקידי באותן שנים היה לתת לה את הלגיטימציה להיות מי שהיא ולאפשר לה לבנות לה את הסביבה שבה תוכל לפתח את היכולות שלה בעולם. בנוסף תפקידי היה לעזור לסביבה למצוא דרך שתאפשר לה להיות חלק מהעולם בלי לוותר על עצמה. לפעמים האתגר היה גדול ולא תמיד הסביבה שיתפה פעולה בקלות. היום עם ילדי השני, גם מערכת החינוך שבה הוא לומד, מאפשרת לנו די בקלות לעזור לו לבנות את המצב שמתאים לו.

דבר נוסף שהיה לי חשוב להעביר לה הוא שכדי להיות מאושרים חשוב לנו להיות מי שאנחנו ולמצות את היכולות שלנו באופן שיביא טוב לעולם.

אחד התחומים שבתי בחרה לעסוק בהם הוא החינוך ממנו סבלה לא מעט. נושא החינוך לחשיבה וחשיבה ביקורתית בארץ נמצא במצב ירוד ביותר. רוב החינוך עוסק בשינון לבגרויות. שינוי החינוך בארץ לחינוך לחשיבה, הינו בעיניה קריטי לעתיד שלנו. ממקום זה היא למדה חינוך בעצמה דרך ספרים ועבודת מחקר שעשתה בתיכון והיום היא כבר פועלת לכיוון הזה.

מתוך החופש להיות מי שהיא ומתוך פיתוח היכולות שלה לאורך שנים, הצליחה בתי להגיע למצב שבו בגיל 19 כבר ניתן לראות את התוצאות של הפעולות שלה למען החברה בנושא החינוך.

ברור שכאם אני גאה בדרך שלה ובדרך שלנו, עם זאת המטרה של הסיפור שלי הוא להראות שאם מתעקשים לתת לילדים להוביל ואם מאפשרים להם להתחבר לעצמם, המתנות גדולות לכולם וגם שהשינוי בעולם קורה כבר עכשיו, נשאר רק לפתוח את העיניים ולהסכים לראות. 

גלגוליה של האהבה העצמית

כשהייתי קטנה' כמו הרבה ילדים בדורי, גדלתי די לבד. הורי היו עסוקים ב"לשרוד" ואני גידלתי את עצמי. היו בזה חסרונות והיו גם יתרונות.
אף אחד לא חינך אותי ולא אמר לי מה לחשוב, לא היה את מי לרצות אז לא למדתי לוותר על עצמי למען אחרים.
מצד שני לא היה לי על מי לסמוך אלא רק על עצמי. למדתי שאני צריכה לשמור על הכוחות שלי, ברגע קשה זה מה שיהיה לי. למדתי שלשקר מחליש אותי ולכן אני חייבת להיות ישרה ואותנטית, זה היה כורח קיומי.
למדתי לבדוק מה מחזק אותי ומה מחליש ולהוציא את המחליש מחיי, לא הייתה לי אנרגיה לבזבז אם רציתי לשרוד.
למדתי שרק אני יכולה לאהוב את עצמי וגם זה היה תנאי הישרדותי. האהבה לעצמי הייתה שם תמיד כדי שאוכל לעמוד בדברים שהחיים יביאו לפתחי.

היום כשהחיים נרגעו וטוב לי, פתאום נזרקה לעברי שאלה, האם את אוהבת את עצמך? נדהמתי, אני? כמובן, תמיד אהבתי את עצמי.

אחר-כך עצרתי ושאלתי את עצמי, למה השאלה הזו הגיע לחיי? למה נשאלתי על האהבה העצמית שלי? החלטתי לצאת למסע בעקבות השאלה.

האם האהבה העצמית שלי שהייתה שם כל השנים מתאימה גם היום, בדיוק באותו האופן? האם אהבה עצמית יכולה לשנות את אופיה?

האהבה העצמית שלי הייתה, שילוב של:

• קבלה של מי שאני
• נתינת עדיפות להשקעה בתיקון דברים שיהפכו אותי לאדם יותר מאוזן ויותר קשוב לאנשים אחרים ולחיים עצמם
• אהבה לדרך שאני הולכת בה
• אהבה להתמסרות שלי לדרך
• הערכה להתפתחות שלי  
• שמחה על היכולת שלי לשרוד את מה שאני פוגשת בחיים ומה שאני מצליחה לייצר בהם
• אהבה ליכולת שלי לקום כל פעם מחדש ולהמשיך
• הערכה לעשייה שהייתי שותפה בה.

והיום?
היום כשאינני מרגישה שורדת, ממה תבוא ההערכה שלי לעצמי? על מה אני מעריכה את עצמי היום?

היום אני אוהבת אותי שמשתקפת בדברים שעשיתי בעבר, בצמיחה האישית שלי, בבית שלי, במשפחה שלי, בילדים שלי ומה שעשיתי עבורם אלו הן תוצאות של העבר וגם היום אני אוהבת את עצמי עליהם.

אני מתבוננת על מסע חיי ואני אוהבת אותו, את אותו מסע שכאב לי עד לא מזמן אני אוהבת וגם את ההולכת בו.

כל זה לגבי העבר וכיצד משתקף ההווה באהבת החיים שלי?
אני אוהבת את זה שפשוט לי לחיות אותי ועל זה שהרווחתי את זה בעבודה הפנימית שלי.

אני אוהבת את עצמי על זה שבחרתי לטייל עם אמי ומשפחתי כי הם חשובים לי. אני אוהבת את עצמי על האכפתיות שבי שלקחה אותי לבשל ארוחה למשפחה שלי, על ההנאה משיפוץ שאני עושה בבית, על האהבה שיש לי לאנשים, על האכפתיות שלי לאנשים, על היכולת שלי לצייר ולצור, על ההוויה שלי שהופכת אותי למכחול כשאני מציירת ועל האהבה שיש בי לעולם ולמסע של האנושות. אני אוהבת את עצמי על מי שאני.

האם יש קשר בין האהבה העצמית לעשייה שלי? אני מתבוננת על העשייה שלי ומתבלבלת.

כשאני עובדת עם אנשים, אני מלווה אותם בתהליך שלהם, מדברת עם הנפש שלהם ועם המודעות שלהם ומנסה לתמוך ביצירת שיח בריא ביניהם ובין החלקים שלהם. כשאני כותבת אני חולקת את הידע שלי ומפזרת אותו בעולם. אני נהנית מכל רגע כשאני עושה את הדברים הללו, אך האם זה גורם לי לאהוב את עצמי? האם זה קשור בכלל לאהבה העצמית?

אני מתבוננת על האנשים שאני מלווה בעבודתי, על ההתפתחות שהם עושים, על הריפוי שהם עוברים. על מה שהם מצליחים ליצור בחיים שלהם וקוראת לזה קסם. אבל כשאמרה לי מישהי "את הצלת את החיים שלי" לא התחברתי לזה, זה לא הצליח להיכנס לתוכי, מפני שעבורי זה לא אמיתי. היא הצילה את החיים שלה, היא עשתה עבודה מדהימה, היא זו שעברה במקומות שחורים ביותר ונלחמה על החיים שלה. היא זו ששאלה את השאלות והפנימה את התשובות, היא זו שנלחמה על האני שלה.
ומה אני עשיתי שם כל אותם חודשים? פגשתי אותה פעם בשבוע כשיכלה להגיע אלינו, ליוויתי אותה, נגעתי בה,  החזקתי עבורה את האמונה שאפשר לרפא את הנפש, החזקתי עבורה את התקווה שזה יקרה, הצטרפתי אליה למקומות השחורים של הנפש כדי שלא תהיה שם לבד, ניסיתי להאיר בה דברים שהיו רדומים, ניסיתי להראות לה עוד אופציות שהיו סגורות עבורה, ראיתי בה אדם שלם ויפה והייתי שם יחד איתה. על מה מזה אני אוהבת את עצמי? אולי על זה שאני נמצאת שם איתה ובעיקר על מי שאני כשאני נמצאת שם.

 חנן שאתו אני עובדת, התחיל לדבר איתי על פירות הרוח שלנו.
עבורי פירות הרוח שלנו הם אותם דברים שהושפעו או השתנו מכך שהרוח שלנו נגעה בהם. פירות הרוח יכולים להיות פיזיים כמו ארוחה או ציור, חוויה שהנוכחות שלנו שינתה, או מחשבה שלנו ששינתה מהלך של דבר כלשהו בעולם.
דרך פירות הרוח שלנו אנו יכולים לראות אותה. אני אוהבת את הרוח שלי ואת פירותיה, אך אלו הם לא המעשים, אלו ההשפעות שיש למי שאני על העולם.



ומהי אהבה עצמית עבורכם?


את התמונות צילמתי בגני טיבולי באיטליה, יופי ומים אין סופיים.