להיות אמא לילדת העידן החדש

עבורי להיות אמא היה מילוי משאלה שייחלתי לה זמן רב. התהליך שלקראת ההורות עיצב בי מוכנות ורצון להיות שם באמת, כל כולי עבור ילדי.

 כשנולדה בתי הבכורה ראיתי בה קסם ומתוך למידה מספרים והתבוננות בה, ראיתי שיש בה הכול. מאותו מקום גם כיבדתי אותה, שמחתי על מי שהיא ועל היושרה שלה והקשבתי לה. 
זה כמובן לא קרה ברגע, בתוך ההתבוננות עליה והניסיון שלי להבין אותה ראיתי את הדרך שדרכה היא מתבוננת על העולם, הקשבתי לתובנות שלה והתפעלתי.
כבר מגיל צעיר ביותר השתדלתי לא לבקר את המסקנות שלה אלא לבדוק אותן בעצמי באמת ולפתוח לשתינו את האופציה שהיא צודקת גם אם אני איני רואה זאת כך כרגע.
השתדלתי לא להשתמש בביטוי "את טועה", מתוך ידיעה שגם אני לא מושלמת וזה שאני הגדולה לא הופך אותי ליותר יודעת. לדוגמה, פעם כשהייתה בערך בת 3, נסענו ברכב והיא הצביע על רכב אחר ואמרה לי שיש עליו סולם. אני לא ראיתי אותו ואמרתי לה, אני לא רואה אותו. כאשר עברתי ליד הרכב אכן גיליתי את הסולם, התחושה שלי הייתה "מזל שככה הגבתי".

במשך השנים היה לבתי קושי להסתגל לחברה שפגשה, לתרבות שאינה מכבדת את הצרכים שלה, למערכת חינוך שמנסה להפוך אותה להיות כמו כולם ולאבד את החיבור שלה לעצמה, לרגישות שלה ולחכמה שלה. היו מורות שאמרו לי שהיא רגישה מדי וצריך לסגור לה את הלב, היו מורות שאמרו שהיא צריכה ללמוד להשתעמם, שזה חשוב לחיים. הסברתי להן שלסגור את הלב זו לא אופציה מפני שאז תאבד את היכולת שלה לאהוב ולהיות אדם שרואה אחרים, ולהשתעמם מזיק וגורם לדיכאון וחרדה. כמובן שהיו עוד דיונים כאלה ואחרים עם האנשים שהיו סביבה בשנים הללו.

דיון נוסף היה לי עם אחת הסבתות שלה על נושא הנימוסים. הילדים שלי שהיו בישנים לא אמרו שלום לכל מי שהגיע, כשהסבתא אמרה שזה לא מנומס, אמרתי לה שאני רוצה להגיע למצב שילדי אומרים שלום לא מתוך כורח, אלא ממקום שבאמת אכפת להם. אני מאמינה באכפתיות ואותנטיות ולא בחוקים קרים ומנותקי רגש כמו נימוסים. כבר בגיל ההתבגרות ניתן היה לראות שילדי רואים את האחר ואת מה שהוא מרגיש ויש בהם אמפתיה, אכפתיות ואותנטיות.

תפקידי באותן שנים היה לתת לה את הלגיטימציה להיות מי שהיא ולאפשר לה לבנות לה את הסביבה שבה תוכל לפתח את היכולות שלה בעולם. בנוסף תפקידי היה לעזור לסביבה למצוא דרך שתאפשר לה להיות חלק מהעולם בלי לוותר על עצמה. לפעמים האתגר היה גדול ולא תמיד הסביבה שיתפה פעולה בקלות. היום עם ילדי השני, גם מערכת החינוך שבה הוא לומד, מאפשרת לנו די בקלות לעזור לו לבנות את המצב שמתאים לו.

דבר נוסף שהיה לי חשוב להעביר לה הוא שכדי להיות מאושרים חשוב לנו להיות מי שאנחנו ולמצות את היכולות שלנו באופן שיביא טוב לעולם.

אחד התחומים שבתי בחרה לעסוק בהם הוא החינוך ממנו סבלה לא מעט. נושא החינוך לחשיבה וחשיבה ביקורתית בארץ נמצא במצב ירוד ביותר. רוב החינוך עוסק בשינון לבגרויות. שינוי החינוך בארץ לחינוך לחשיבה, הינו בעיניה קריטי לעתיד שלנו. ממקום זה היא למדה חינוך בעצמה דרך ספרים ועבודת מחקר שעשתה בתיכון והיום היא כבר פועלת לכיוון הזה.

מתוך החופש להיות מי שהיא ומתוך פיתוח היכולות שלה לאורך שנים, הצליחה בתי להגיע למצב שבו בגיל 19 כבר ניתן לראות את התוצאות של הפעולות שלה למען החברה בנושא החינוך.

ברור שכאם אני גאה בדרך שלה ובדרך שלנו, עם זאת המטרה של הסיפור שלי הוא להראות שאם מתעקשים לתת לילדים להוביל ואם מאפשרים להם להתחבר לעצמם, המתנות גדולות לכולם וגם שהשינוי בעולם קורה כבר עכשיו, נשאר רק לפתוח את העיניים ולהסכים לראות.