• איזון רוח וחומר בנסיעה לרומניה

בעת כתיבת הספר הזה, וכדי להאיץ את הכתיבה שלו, אני נוסעת מדי פעם לחברתי לילי בהרים של רומניה. עכשיו חזרתי מנסיעה נוספת כזו שבה חוויתי מאוד חזק ובאופן מודע את הבלבול שמייצר חוסר איזון בין רוח לחומר וכמה קל לי ללכת לאיבוד בעולם הרוח.

בזמן שהותי אצל חברתי אני יכולה להקדיש את רוב זמני לכתיבה. חברתי פינתה עבורי חדר מול נוף מהמם עם מיטה ושולחן כתיבה מול הנוף הנהדר של ההרים שמסביב וגם דואגת לכל מחסורי כולל כל הארוחות שלי.

כשאני בהרים היפהפיים של רומניה ובטבע הקסום שיש כאן, אני כולי מוקדשת לכתיבת הספר ולשמירה על הגוף שלי שתמורת הישיבה הארוכה בזמן הכתיבה דורש פעילות תנועתית מתאימה.

רוב הפעילות שאני עושה היא לטייל בנוף הנפלא של ההרים סביב ביתה של חברתי. בימים של גשם ובהפסקות קצרות אני מתרגלת יוגה, פלדנקרייז וטאי-צ'י שלמדתי במשך השנים. שזה גם כיף, גם מחזק את הגוף וגם מחזק את הנפש.

הטיולים הללו וכל העבודה עם הגוף מהווים עבורי סוג של חיבור לקרקע שמאזן את החיבור החזק שנוצר לי לרוח בזמן הכתיבה.

במהלך השהייה הבחנתי ב-2 דברים מעניינים שקורים לי ולא ידעתי להסביר לי אותם. האחד הוא בלבול שגורם לי לכך שקשה לי להיזכר במה שטוב לי בבית, והשני שכאשר איני כותבת אני חווה התקפות של פחדים שקשורים לחיים הרגילים שלי בבית.

רוב הזמן הכלתי את הפחדים אך בניגוד למה שאני מלמדת שחשוב להקשיב לפחדים ולשוחח איתם, לא בדקתי מה הם, ומה הם מנסים להגיד לי. שכחתי שהפחדים שלי פועלים לטובתי והם בעלי מסר חשוב עבורי. התנהלתי מולם בחצי התעלמות. היה לי טוב בכתיבה שלי ולא התאים לי להתחיל להתעסק עם הפחדים. בהמשך אף התחילו לי כאבים בחלקים התחתונים של הגוף כקשורים לחיבור לקרקע.

בימים הללו שלחה לי ביתי מסרים שוב ושוב שהיא רוצה שאהיה בבית, כאילו היא קוראת לי לחזור לעולם.

באחד הבקרים כשהתעוררתי הרגשתי מאוד חזק את הפחדים ולא היה לי כוח לקום מהמיטה. הפעם זה היה מספיק חזק כדי שאעצור, אגייס את כוחות הנפש שלי ואת הידיעה שיש לי את כל הידע והכלים הדרושים לכך ואבחר להפסיק להתעלם מהפחדים.

שאלתי בתוכי מי שולח לי את הפחדים? מה מטרת הפחדים? ומה המסר שלהם עבורי?.

התשובות הגיעו מיד.

החלקים שאחרים על האיזון שלי שלחו לי את הפחדים כדי להזכיר לי את הסכנה שבעולם הרוח וחשיבות החיים המאוזנים בין הרוח והחומר.

לשחרר את הטוב

הגעתי לאיזון שלי.
חיים שלווים, יש זמן לטפל, יש זמן לכתיבת הספר, אני מצליחה להוציא מידעון כל רבעון, יש זמן למנוחה ובילויים וזמן למשפחה.
אני והחיים התרגלנו זה לזה. איני רודה בעצמי יותר, מצאתי את הקצב שלי ונעים לי בתוכו.

ואז....
יום אחד משהו לא טוב לי, אין לכך מילים, אין לכך הסבר וזה גם לא קשור לאף אחד אחר.
כששואלים אותי מה קורה, אין לי הסבר, אפילו לשתף איני יכולה כי איני יודעת במה. תחושה לא טובה ואין מה לעשות איתה.

במהלך החיפוש אחר הסבר, פתחתי קלפים אינדיאנים ושם מצאתי את ההסבר הבא.
הכל הסדר, את עולה שלב, את במהלך של קפיצת תודעה.


מי ביקש קפיצת תודעה? דווקא עכשיו, אחרי שנים של עבודה, כשסוף סוף טוב לי.
מי ביקש קפיצת תודעה? מה רע לי היכן שאני נמצאת?

החלק הטוב הוא שחוץ מלהרגיש, אין לי באמת מה לעשות, להרגיש לא משהו ולחכות בסבלנות. נו,טוב, אז אני מחכה לקפיצת התודעה.

זה כמובן לא נשאר רק כך, הגיעו רגשות נוספים, פחדים, כעסים ושוב משום מקום, שום דבר שקשור לחיים.
ואז הגיע קלף שהודיע, את מתנגדת להתקדמות, שחררי את מה שהיה כדי שהחדש יוכל להיכנס לחייך.

אחרי מאות פעמים שעשיתי את זה בלי בעיה, מכיוון שהעבר לא באמת רציתי להישאר היכן שהייתי, הפעם נתקעתי. את הטוב הזה קשה לי לשחרר. לטוב הזה נקשרתי.

מי היה מאמין שגם לי זה יכול לקרות, שיהיה לי טוב שלא ארצה לשחרר כדי לגדול לטוב הבא?

בסוף ויתרתי ושחררתי ואז הגיעו לחיי כל מיני הרפתקאות, גם כאבים וגם מתנות, כאבים בנפש וכאבים בגוף שדורשים ממני התנהלות חדשה, למצוא ולהחליף ישן בחדש.

אבל איזה טוב קיבלתי? מה בעצם השתנה?
יום אחד ישבתי עם חברה חדשה וסיפרתי לה על חיי. הרגשתי משהו אחר, משהו מוזר.
כששיתפתי בקשיים שעברתי, בפעם הראשונה בחיי, זה אפילו לא כאב. זה הרגיש לי לא שייך אלי.

מתנות רבות כבר קיבלתי ואני עדיין בונה את האיזון החדש, הפעם זה מרגיש לי יותר קל.
נראה מה יגיע בהמשך, מקווה שהרבה טוב חדש.

לחזור לחיות בארץ

חזרתי לארץ לחגים, ימים של משפחה ובילויים ולא נותר לי זמן לכתוב. אני נהנית מלהיות עם המשפחה יותר מאי פעם, עם זאת, שם בפנים יש קול עדין שמזכיר לי כמה אני רוצה לחזור לכתוב. כמה אני מתגעגעת לכך.

חלוקת הזמן בין הדברים שאני אוהבת לעשות הפכה לאחד השיעורים שלי בחיים. לזכור את כל הדברים, למצוא להם זמן ולא לריב עם אף קול פנימי. זהו שעור של שפע, לתת מקום להכול מכיוון שכל דבר מייצג צורך פנימי אחר שלי וגם ליהנות ממה שיש בכל רגע כי להכול יש סוף.

כשאני כותבת כולי שקועה בכתיבה, כשאיני כותבת אני יכולה להסתכל מהצד ולהרגיש את חשיבות הכתיבה לחיי. הכתיבה ממלאת אותי אהבה, ממלאת אותי שמחה ומרגישה לי הגשמה. גם כשאיני כותבת עדיין הכתיבה מלווה אותי והידיעה שהיא בחיי ממלאת אותי תחושת הגשמה.

הכתיבה היא אינסופית ולכן אני חיה היום בהרגשה שיש לי עוד המון שנים של הגשמה בחיים הללו, מן ביטחון כזה שתמיד יהיה לי משהו חשוב לחיות בעבורו.

גם אם אוכל לפרסם וגם אם לא, עצם הכתיבה, עצם הבאת הידע שלי לכתב, מספקות לי כבר חוויית שפע ושליחות. חוויה של מלאות. גם את מה שלא אפרסם אני, אולי מישהו אחר יפרסם אחרי.

בתחילת תקופת הכתיבה, כשביתנו היה מתרוקן בתחילת השבוע, הייתי מתגעגעת למשפחה, וכשהוא היה מתמלא שוב בסופו, הייתי מתגעגעת לשקט שמאפשר לי את הכתיבה. תמיד נוכחת במה שאין עכשיו.

מאז שחזרתי מחו"ל זה אחרת: אני גם נהנית מהחגים, מהמנוחה, מהיחד וגם מהידיעה שהם יגמרו ואוכל לחזור לכתוב.

משהו בהתמסרות למה שיש עכשיו עם הידיעה שגם השאר יגיע ממלאים אותי באופן מאוזן.

הנושא הזה קשור בעיני גם לזוגיות, לדעת להיות בהגשמה שלנו כל אחד בעצמו בלי להגביל את ההגשמה של בני זוגנו ואז לחזור להיות ביחד ולהיות עם זה עד הסוף. 

להיות נוכחת במציאות ולהחזיק באותו זמן בתוכי גם את הפוטנציאל של העתיד, זה האיזון שמצאתי עכשיו.

פרידה מההרים

סיפרו לי שבארץ יש שרב עם אבק כבד כבר שבוע. כאן לעומת זאת התחיל כבר הסתיו.

הסיתווניות פורחות ומתרבות מיום ליום, השמיים מעוננים, גשם יורד לו בחלק מהזמן ובחדר שלי כבר דולק לו הקמין.

יום לפני החזרה לארץ, לילי, המארחת שלי, לוקחת אותי להרים הכי גבוהים באזור, ארץ פלאות ממש. כאן תוך כדי טיול פוגשים שיחי אוכמניות ועוצרים לזלילה קלה, אוספים בדרך פטריות וצמחים לתה מרפא.

לילי היא כמו מרפאה של פעם, מכירה כל צמח ומה הוא מועיל, מזהה פטריות קטנטנות ממרחק ויודעת מה מותר לאכול ומה לא ואיך להכין כל צמח. לטייל איתה זה כמו לטייל עם אשת טבע קדמונית.

יש לנו אתגר קטן, לילי דוברת רק רומנית ואני דוברת רק אנגלית ועברית. הדבר המדהים הוא שאנו מצליחות לדבר אחת עם השנייה. היא מצליחה, דוברת הרומנית, להסביר לי, דוברת האנגלית, מה אפשר לעשות עם כל צמח ואיך. מסתבר ששתי נשים ו 4 ידיים זו שפה שלמה, אפילו בדיחות אנחנו מצליחות להעביר מאחת לשנייה.

ככל שעולים יותר בהרים גדל היופי שמתגלה פה מול העיניים, במקביל בלב שלי אני גם מברכת על כל האימון שעשיתי בטיפוס על הרים בזמן שאני כאן , בלעדיו הייתי נשארת הרבה מאחוריה.

בנסיעה הזו יצא לי לקרוא את הספר "הגשם את ייעודך, עם הנזיר שמכר את הפרארי שלו" הספר התגלגל לידי ומצא את דרכו לליבי. התחושה היא שהוא היה ממש שותף במסע שלי ובניקוי שעברתי כאן. הוא פשוט הגיע אלי בזמן ודיבר את השפה שהייתי זקוקה לה. חלק מהמשפטים שקראתי בו הפכו למנטרות זמניות עבורי שהתאימו היטב למה שנזקקתי.

בערב כשאנחנו מתכננות, בעזרת דיבור עם הידיים ומילון אנגלית רומנית, את העזיבה שלי, שתינו מתחילות לבכות, השבועיים הללו היו לי כל-כך טובים והיחד שנוצר, קשה להיפרד ממנו. המצאתי מילה ברומנית "פמיליה", ואמרתי לה שאני משפחה ושאני אחזור, נראה  שזה עבד.

כשיצאתי לחצר קפצה לי צפרדע בין הרגליים, הפעם לא הייתה לי מצלמה איתי אז היא נשארה רק בזיכרון שלי. צפרדע אצל האינדיאנים מדברת על הצפה רגשית, אין ספק שזה המצב שלי כרגע.

לפני הנסיעה הביתה טיפסתי פעם אחרונה על הגבעה שבחצר, להיפרד מהנוף והפרחים. לילי הופיעה פתאום וטיפסה אלי. ישבנו יחד מול הנוף ובכינו.

מתחילה לחשוב על החזרה הביתה.

כאן בישלו לי 3 ארוחות נהדרות כל יום, הייתה פה משפחה שחיבקה אותי והייתי פנויה בדיוק למה שהיה לי נכון  בשביל הכתיבה. לחזור הביתה זה לחזור להיות זו שמכינה את האוכל, זו שהיא הבית המחבק שאליו חוזרת שאר המשפחה.

האתגר שלי יהיה לכוון את חיי לכתיבה מתוך מה שלמדתי כאן גם בתנאים הללו שיש לי בארץ. בסך הכול גם הם סוג של שפע.

מקווה שעד שאחזור לארץ יחזור גם האוויר הנקי והצהוב הכורכום שהיה בו יתנקה.

שנה חדשה מגיעה

ראש השנה מגיע, גם הוא סוג של פיסגה. חצי שנה מטפסים אליו וחצי שנה יורדים ממנו. 

החלק של הטיפוס לקראת ראש השנה לפעמים כרוך בהכנות כמו, ניקיון ובישולים ולפעמים כמו הפעם הזו בשבילי, זהו טיפוס אל המקום הטוב ביותר בתוכי.

כמו תמיד אני חווה את העולם סביבי מחובר אלי ומשתתף איתי, ואותי כמו חלק מן הטבע הזה שקיים כאן למולי, החיות שסובבות אותי, הפרחים והאנשים.

למשל, אלו שאני מתארחת בביתם, שפתחו את ליבם וביתם עבורי, אצלם, אני נחה, עובדת, כותבת, והם שם תמיד נכונים לקראתי.

ראיתי פה אדם בוגר, אוסף ביצים של תרנגולות. הוא עושה זאת יום יום, ועדיין, כשהוא מגיע הביתה עם 8 ביצים בחולצה שלו,הוא מציג אותם בשמחה כמוצא שלל רב.

מברכת אותך שימיך ימשיכו להיות כאלו ושראיית השפע שלך תמשיך להאיר את חייך.

מי ייתן וליבי יפתח כלבבכם ואדע להעריך את מה שיש לי כפי שאתם יודעים להעריך כל יום מחדש את מה שיש לכם.

ניתן לומר עליכם שעשירים אתם: באהבה, בשמחה ובראיית השפע שסביבכם, בתוך אותה פשטות וצניעות שבה אתם חיים.

כתבתי שראש השנה זו פסגה ובדרך אליה אני מטפסת בתוך הנפש שלי.

עם כתיבת הספר ובדיוק היכן שבספר כתוב "ייעוד", עולים בי כל הזמן פחדים. הפחדים האלו הם החושך שלפני עלות השחר.

יש פחדים מכל הסוגים ומכל המינים. יש כאלו לגמרי דימיוניים, אחריהם מגיעים הפחדים מן העבר ואחריהם אלו של העתיד. כל פחד ומקומו בשרשרת הפחדים.

לפעמים עוברים עלי לילות שלמים של פחדים שנאספו בשנים האחרונות, כשלא מצאתי את הזמן והכוח להתפנות אליהם. עכשיו הם עולים, מאירים את לילותי, ואני יודעת וכתוב גם בספר שאני קוראת עכשיו "אלו הם השדים שאינם אוהבים אור והם בורחים ובכך מפנים לאור מקום".

גם כשאני נמצאת על ראש ההר, הפחדים מגיעים, והם מפחידים אותי,אבל עד גבול מסוים, אני איני נסחפת איתם. אני מפחדת ועם זאת באותו הזמן גם יכולה להתבונן בפחדים מהצד ולהבין את תפקידם בתהליך שלי, אז זה הרבה פחות מפחיד.

עכשיו כבר איני מתבלבלת, איני חושבת שהפחדים הם המסמנים את דרכי. ההפך הוא הנכון, הם מסמנים את הדרך שבה איני רוצה ללכת, הם מראים לי ממה עלי להיזהר, היום כשאני יותר חזקה אני כבר יכולה לבחור לאן אני פונה ממקום של בחירה חופשית.

כל מה שעלי לעשות הוא להתבונן בפחדים בלי להיבהל, לומר להם תודה שהייתם, תודה שאתם הולכים ותודה על כך שבקרוב אתחיל שנה חדשה עם נוף אחר בתוכי. הרבה יותר ברור ומואר ללא כל הפחדים הללו.

גם הגוף שלי מגיב לפחדים, ולכל אחד מהם יש לו את התגובה המתאימה. 

עכשיו כשאני לומדת את הרפואה הגרמנית החדשה, לראשונה אני מבינה גם את השפה של הגוף שלי. זהו סוג של קסם עבורי והתרגשות גדולה.

שנה חדשה, שפה חדשה, הרפתקה חדשה ופסגות שמחכות לי.

אדם של פסגות

מאז ומעולם כשראיתי הרים רציתי להגיע אל ראשם. 

כאן בהרים של רומניה, זה פשוט. יש למטה, בתחתית ההרים כפר ויש שביל מתפתל שעולה לעמק יותר גבוה.

אני גרה בבית שעומד בעמק  הגבוה. העמק מוקף הרים. כל מה שאני צריכה זה לקחת את התרמיל, הנעליים  והמצלמה, לצאת מהבית, ואני עומדת על שביל שמטפס להר. 

כאן אין צורך במפה. כאן המפה פרושה מול העיניים, יש הרים, לכל אחד פסגה ויש את העמק עם הבית. כמובן שיש גם נחלים מפוזרים.

כל מה שנותר הוא להרים את הראש להר ולהתחיל ללכת לעבר הפסגה.

כשמגיעים לפסגה, רואים עוד ועוד הרים מכל הצדדים, המון פסגות של הרים מסודרים אחד אחרי השני, מציצים אלי.

יש משהו במראה הזה של פסגות סביבי שמרגש אותי, ממלא אותי שמחה ובמקביל גם נותן לי שקט. שקט להתבונן ולנשום את היופי הזה שנפרש מולי. שקט פשוט להיות, שקט שהופך לכוח לכתוב.

מיום ליום, בין טיול אחד למשנהו, הכתיבה זורמת לי יותר ויותר חלק ואני כותבת יותר זמן. הכתיבה היא אוויר הפסגות הפנימי שלי.

ככה אני מרגישה גם כשאני קוראת כתבים של אנשים שאני מאוד מעריכה, כמו יונג, שטיינר ואחרים. גם אז כולי מתמלאת אושר וכוחות לכתוב את מה שרוצה לעבור דרכי.

אתמול קראתי את הספר של שטיינר "חינוך על פי האנתרופוסופיה", ספר העוסק בדרך הנכונה של חשיפת ילדים לעולם, ולחיים, חשיפה המתחשבת בשלב ההתפתחות שבו הם נמצאים, באיכויות וביכולות שקיימות בהם בכל שלב. חינוך שמרגיש כמו ריקמה עדינה ויפה.

זה כל-כך יפה בעיני, כמו שיר, כמו פסגה, ממלא אותי באושר. אני מקווה שבהיותי אמא לילדים קטנים עשיתי לפחות חלק מהדרך ששטיינר מתווה.

אני יושבת לי על הפיסגה ובטוחה, שאוויר הפסגות שאני נושמת כאן יזרים גם את הכתיבה שלי שם למטה בעמק, כי כשאני בראש ההר, זה מרגיש כמו ניקוי של הצינור דרכו זורם אלי הספר. אולי הקירבה לעולם שלמעלה, היא זו שמנקה אותי.

אחרי הפסגה אני יורדת למטה בהר וחוזרת לחדר ולכתיבה.

לעקוב אחר הכתיבה של עצמי

צורת החיים בחופשת הכתיבה שבחרתי, בעצם נותנת לי זמן נקי מדברים אחרים. באופן כזה אני יכולה להקדיש תשומת לב ולראות כיצד כל דבר משפיע עלי ומה הכי מתאים לי לעשות, בעיקר בנושא הכתיבה.

אני רגילה לכתוב מאמרים. כאשר אני כותבת מאמר אני מסיימת אותו תוך פעם או פעמיים. התגמול הוא כמעט מיידי. אני מתיישבת לכתוב וכשאני קמה יש מאמר כתוב.

בספר זה לא ככה,  מדובר בספר גדול עם כמויות מידע גדולות וכשאני כותבת, איני מרגישה את ההתקדמות. 

אני כותבת ועוד פעם כותבת ושוב ועדיין יש המון מה לכתוב. גיליתי שלא משנה כמה אני מתקדמת, אני נשארת עם תחושה שיש עוד המון וזה מרגיש לי כאילו תקוע, כאילו אני מכניסה המון אנרגיה לכתיבה אבל לא מרגישה התקדמות, זהו דבר שמחליש אותי.

מכל מה שקראתי על כתיבה עד היום וגם בחוויה שלי, הכתיבה לוקחת כוחות רבים, לכן נושא ניהול הכוח שלי באופן יעיל, הוא מרכזי להתקדמות בכתיבה ולאפשרות להגיע באמת להוציא את הספר לאור.

כדי להתחזק או לפחות לקבל חזרה את האנרגיה שאני משקיעה בכתיבה, יש לי צורך להרגיש את ההתקדמות שלי בכתיבת הספר. אחרת התחושה היא שאני כותבת וכאילו אין התקדמות. 

מאז שאני כאן ברומניה, אני מטיילת הרבה, גם כי יפה כאן וגם מפני שהחיבור לטבע זהו מקור לכוח עבורי שכל כך חשוב לי לכתיבה. בנוסף זה חשוב לי גם כדי לחזק את הגוף בשביל שעות הישיבה הארוכות בזמן הכתיבה.

כל יום אני בוחרת לי מסלול לטיול. כאשר יש לי מסלול ארוך, אני מחלקת אותו לחלקים כדי לדעת היכן אני יחסית למסלול ולראות את ההתקדמות שלי. בהתחשב בכך שרוב המסלולים כאן הם של עליות בזווית שבין 30 ל60 מעלות, הידיעה שהתקדמתי ממלאת אותי שמחה וכוח להמשיך.

אני  גם רואה איך מיום ליום אני מצליחה להגיע למקומות יותר גבוהים ועם פחות ופחות מאמץ.

עבור הכתיבה פיתחתי  שיטה מקבילה למה שאני עושה בטיול. התחלתי לסמן כל יום כמה עמודים היו לי בסוף היום הקודם ואני בודקת בסוף היום החדש לאן הגעתי. עכשיו אני רואה את ההתקדמות שלי באופן ברור מול העיניים. לשלב הכתיבה הנוכחי, הדרך הזו מחזקת אותי.

בטיול היום הלכתי לכיוון חדש, שלוחה של ערוץ נחל. בעודי פוסעת לאורכו שמעתי רחש מהגדה השנייה של הנחל. הרמתי את עיני ולפני ניגלו זוג צבאים משוטטים להם ביער. מטיילים, עוצרים, מתבוננים וממשיכים בדרכם.

בקלפים האינדיאנים צבאים מסמנים אהבה ו-2, זה זוג. מתאימים לי מאוד זוג הצבאים הללו לספר  שלי על זוגיות.

בהמשך הדרך הציץ אלי מבין העלים  פטל שחור וקרץ לי לבוא ולטעום, טעמתי ונזכרתי בשפע שיש בעולמנו ובמתיקות החיים.

עם כוחות חדשים חזרתי לי לחדר ושבתי לכתוב.