לפני שלושה שבועות נשברה לי עצם אחת קטנה ברגל, סתם ככה כשירדתי במדרגה. לא צריך גבס, אפשר ללכת ולנהוג, אבל צריך הרבה מנוחה וללכת מעט ולאט. תוצאת השבר היא, זמן פנוי.
זה היה לי מאוד לא ברור. כל-כך נהניתי מהעשייה, מה זאת תחושת ההקלה הזאת. אני עושה רק את מה שמשמח אותי וכיף לי אז למה ההקלה הזאת?
שבועיים קודם הרגשתי משהו לא ברור ביחסים שלי עם בעלי, שום גורם חיצוני לא יכול היה להסביר את זה. הסתכלתי פנימה אל הנשי והגברי שלי והגברי שבתוכי היה עם ראש מורכן. שאלתי אותו מה קורה והוא אמר שהוא עייף. לא הבנתי את זה. איך יכול להיות שאתה עייף ואני כל-כך מלאת מרץ ונהנית. מלאת אנרגיה ומאושרת. התשובה שקיבלתי הייתה "האנרגיה שלך היא מהטיפולים, שימחה של הנשמה, אבל הגוף הפיזי הארצי עייף מהעשייה". זו הייתה פעם ראשונה שממש הבנתי שיש צורות אנרגיה שונות שנמצאות בי ושכדאי לי ללמוד להבחין ביניהן. הגברי ביקש תעשי פחות, תיפגשי יותר עם חברות, תבלי תנוחי ותעשי דברים ארציים שימלאו אותך באנרגיית חיים. מסתבר שלא הצלחתי לעשות את השינוי, ואז נשברה לי הרגל.
כשהרגל נשברה ועצרתי, קרה עוד דבר חשוב.
כבר די הרבה זמן שיש בי המון ידע שרוצה להיכתב, עומד לי בגרון ומחכה שאתפנה, ממש תחושה של חנק ואני הייתי במלוא המרץ בעשייה אחרת עם המון הנאה שמושכת עוד ועוד. ביקשתי לכתוב, אך לא עצרתי כדי לעשות זאת, לא הצלחתי לפנות לזה זמן. בחלומות הסיוט שלי היה שאמות בלי לכתוב את מה שיש בי ובכל זאת לא עצרתי לכתוב.
מאז העצירה עם הרגל, שעות שאני כותבת את הידע שלי. דברים חשובים שרציתי שיכתבו, נכתבו והגרון מעט יותר פנוי. מעט יותר מפני שעדיין יש לי דברים רבים שאני רוצה לכתוב.
בתקופה הזו, כשאני במנוחה, השתחררו והתקדמו דברים חשובים שהיו תקועים די הרבה זמן , חלקם בזכות הכתיבה וחלקם שמושפעים מעבודה יותר מדויקת שלי. אני נחה, אני מתבוננת יותר, מדויקת יותר ומשאירה לאחרים לעשות חלקים שלא מתאימים לי.
עבורי זהו עוד שיעור בחשיפת מציאות, שמראה לי היכן אני רוצה להתנהל אחרת ממה שהיה. אני מבקשת ללמוד את השיעור, ללמוד להבדיל בין האנרגיות השונות ולדאוג למלא את עצמי בכולן, להמשיך ולכתוב מתוך כך שאפנה את עצמי ללא עצירות מאולצות ותודה לך רגל על העצירה הזאת.
ככתוב Brake a leg מאחל לך החלמה מהירה למרות הכתוב
השבמחק