מסע כתיבת הספר שלי על "זוגיות הרמונית"

כבר זמן רב שאני עסוקה בכתיבת הספר הראשון שלי. הספר עוסק  בזוגיות והוא נבנה מניסיון חיי והשיטות שפיתחתי כדי לייצר ולשמר זוגיות טובה.

החלטתי לשתף את חווית הכתיבה וכאן מתחיל תיאור המסע.

בהתחלה לקח לי זמן להתרגל לרעיון שאכתוב ספר. 

אחר-כך הייתי בדיון עם עצמי בשאלה "מי אני שאכתוב כזה ספר?", מול השאלה התעורר בי חלק שמרגיש צורך לשתף בידע שנאסף אצלי. הפעם הצורך הזה ניצח בדיון.

בהמשך הבנתי שפרסום הספר הוא בעצם שיתוף של משהו פנימי שלי עם העולם ושוב נבהלתי לכמה זמן.

נעזרתי בסדנה לכתיבת והוצאת ספרים "הספר שלך- המומחיות שלנו" של יעל ברוך, בעלת הוצאה לאור "נוצה וקסת",  ואילן לוי, בעל "פראג הוצאה לאור".  הסדנה עזרה לי להבין לאיזה תהליך אני נכנסת ובכך גם הכניסה אותי לתהליך עצמו, בנוסף היא עזרה לי להתמקד ולהבין שכתיבת הספר משנה גם את סדרי החיים שלי, מבחינת זמן לכתיבה, פניות רגשית, וכו'.

כשכבר התחלתי לכתוב מצאתי את עצמי די לבד בכתיבה וחיפשתי שותפים שאוכל להתייעץ איתם, מצאתי את ענת שן שהייתה העורכת הראשית של הוצאת פראג והיום היא גם מטפלת ומאז היא מלווה אותי בחוויות הכתיבה ומחזקת אותי כשאני זקוקה לחיזוק.

חיזוק זה היה הדבר הבא שגיליתי שאני זקוקה לו. הכתיבה התישה אותי, אחרי שעתיים כתיבה הייתי עייפה יומיים, דבר שהלך והשתפר ככל שכתבתי. כנראה הכוחות והגוף שלי גם הם עברו תהליך התאמה לכתיבה.

זה מדהים שרק התחלתי וכבר יש לי רשימת תודות להוסיף לספר.

בתקופה הזו אמרתי לידיד שאני רוצה לכוון את המשך ההתפתחות שלי דרך כתיבת הספר ומיד היקום מילא את בקשתי:

כאשר כתבתי את הפרק של הבעיות שעולות בזוגיות, היה לי חשוב לכתוב גם כיצד מרגישים במצבים הללו. את רובם חוויתי על בשרי בעבר וזה לא היה קשה לשחזר את התחושות הקשות. אולם פה חיכתה לי הפתעה, כאשר העליתי את הבעיות חלקן חזרו והופיעו בזוגיות שלנו, הספר התחיל לצור לנו אירועים בזוגיות ואני יכולתי לחוש בדיוק מה מרגישים כשהדברים קורים וגם לעקוב אחרי המהלכים שאני עושה כדי לפתור אותם. את כל זה הכנסתי לספר. באותה הזדמנות גם בזכות הידיעה שהדברים מגיעים כדי לדייק את הכתיבה שלי וגם בזכות הניסיון הרב שצברתי בנושאים הללו, נראה היה שהפתרונות הפעם הם יותר מוצלחים מאשר בעבר והזוגיות שלנו התקדמה גם היא בקצב הרבה יותר מהיר.

גם זה דרש אנרגיה והכתיב את קצב הכתיבה שלי.

כאשר כתבתי את הפרק על כיצד לשמר זוגיות "זוגיות בת קיימא" יכולתי לראות בבירור מה עדיין אינו בשל בזוגיות שלנו, גם כאן זו הייתה תובנה לא פשוטה עבורי ושוב יצאנו למסע התקדמות עם הזוגיות שלנו.

כל הזמן הזה היה מאוד מאתגר רגשית עבורי, דבר שעצר את כתיבת הספר לזמן מה. כל הכוחות שלי הופנו לקידום הזוגיות שלנו. הרגשתי שלא נכון לי לפרסם דברים שלא הישגנו בעצמנו. גם בשלב הזה דאגתי להיות מלווה ונתמכת ואיני יודעת כיצד הייתי עוברת את זה אחרת.

עכשיו כבר יותר קל.

כמו ריבת תפוחים עם זנגביל ומלחמה

אתמול נכנסו כוחותינו לעזה, בניגוד לעבר אני מחוברת, אני חווה עם כולם. יש לי חברות שאני איתם בכאב, בפחד באובדן שעלול להיות. ב-2 הצדדים יש אימהות וילדים, לא חשוב מה גילם, הם הילדים של האימהות שלהם ולנו כואב על כל מוות כי כל מידי אדם הוא מוות מיותר.

כאדם רגיש מאוד אני חווה את כולם, פעם הייתי בצד מתנתקת, לא יכולתי לעמוד בכאב.

קמתי הבוקר עם כאב עצום בלב, כאב של מלחמה. נשארתי מחוברת להיות עם כולם, מתמירה כאב מתמירה פחד לאהבה. כוחותיי הולכים וכלים, כבר קשה לי לעמוד, כבר קשה אפילו לשכב. אין מפלט, אין לאן לברוח, אני בדרך למטה ואין איך לעצור.

שיתפתי את אהובי, אמרתי אולי אלך לישון, והוא אומר, את צריכה אדמה, אולי תלכי לעשב ואני אין לי כוחות. אז הוא פיתה אותי, אכין לך לאסי מיוגורט עם טחינה וסילן אם תישארי איתי.

הלאסי ואולי האהבה שבתוכו, נתנו לי קצת כוח, נתנו לי התחלה.

היום אספתי תפוחים מהעץ שבחצר פרי האדמה, שמחכים כבר שעות שאכין מהם "כמו ריבה". כזאת שכולם מחכים לה כבר שנה, כזו שעושים כשיש עץ בגינה.

אכלתי גם פרוסת לחם טרי עם שמן זית, פרי האדמה. קיבלתי עוד קצת כוח להתחיל עם הריבה.

מעט כוחות לעמוד על הרגליים והתחלתי למיין את התפוחים, מי לאכילה מי לשטרודל ומי ל"כמו ריבה". מיינתי, קלפתי, חתכתי, שקלתי ולאט לאט עם התפוחים שמצטברים בקערה, עוד ועוד כוחות זורמים אלי מפרייה של אמא אדמה.

אני רואה מול עיני אישה זקנה של פעם, אישה עצובה, עומדת, מבשלת, מכינה תבשיל אוספת כוחות מאמא אדמה.  אני פתאום יודעת שזה תמיד היה, וכמו חוט מחבר ביננו חוט של אהבה.

סיר אחד כבר על האש, מעט סוכר מעט לימון ופה כבר משהו מתבשל. פתאום אני כבר יכולה לשמוע את הרוח מנגנת בפעמונים, עוד קילו תפוחים וגם אותי אני מרגישה שהרוח מלטפת על הפנים, כן כן אני חוזרת לחיים.

מולי השמש אוספת את עצמה מכוונת למטה לכיוון האדמה, עוד סיר על האש ואני כבר רואה את העולם מולי נאסף לשינה, שקיעה צובעת עננים ופה בינתיים מתבשלים 2 סירים עם תפוחים.

כבר יש לי כוח להביא צנצנות, אני חושבת על מי שיאכל את התבשיל בתי שמחכה לו כבר זמן רב, חמותי ואחרים, חיוך עולה על פני, האדמה הזינה אותי ואני מזינה אחרים.

מגרדת זנגביל מוסיפה אל התבשיל ועכשיו לצנצנות אותן לסגור ורק לשמור. הנה הייתי עם כולם, כאבתי, שלחתי אהבה ויכולתי גם למצוא את הדרך לחיים חזרה.

תודה לך אמא אדמה על פרייך, על הכוחות ועל ההזנה ועל כך שאת תמיד נמצאת כשאנחנו ילדייך צריכים ממך דבר מה.

מתכון ל"כמו ריבת" תפוחים:

קילו תפוחים, לקלף, להוציא את הגלעינים, לחתוך לחתיכות ולשים בסיר.

להוסיף לסיר עד 1 כוס סוכר חום ומיץ מחצי לימון.

לבשל עד שהתפוח מתרכך, להוסיף זנגביל מגורד לפי הטעם.

להרתיח מים, לעקר צנצנות לשים את התפוחים ולסגור.

יכול להחזיק לפחות שנה במקרר. בתיאבון.

יום הולדת 52, סגירת מעגל

יש לי היום יום הולדת 52.

לפני 10 שנים בגיל 42 השתנו חיי לחלוטין. עזבתי את עולם ההייטק, הקדשתי את עצמי למסע ההתפתחות שלי, ועברתי מהעיר למושב.
בהמשך של אותה שנה הגעתי לליאה ארד אצלה למדתי אימון, הנחיית קבוצות וטיפול בטראומות, אותם הדברים שהיו הבסיס לכל מה שפיתחתי ועשיתי בהמשך, ואיתה הקמנו אז את המרכז "בשביל הנשמה".

10 שנים יכולות להיות מעט בחייו של אדם. 10 השנים הללו היו מאוד מרכזיות בחיי והן נראות כמו מסע של 50 שנים.
בהתבוננות אחורה איני יכולה להאמין שניתן ב 10 שנים כל-כך להתפתח, לעבור כל-כך הרבה וליצור כל-כך הרבה.

בחצי השנה האחרונה עברתי מסע מאתגר ושינויים מרכזיים בחיי. אפשר לומר שסיימתי חובות רבים למשפחתי ועכשיו כשהם כולם מצאו את ההגשמה שלהם, הם שחררו אותי להגשמה שלי.
בשנים הללו הייתי המון בשבילם ופתאום חיי הוחזרו לי. זה לא מפתיע ועם זאת החצי שנה האחרונה הייתה מאתגרת.


אני מרגישה ש-10 השנים הללו היו שלב חשוב בחניכה שלי ועכשיו נפתחה לי דרך חדשה.
ישנם מספר נושאים שליבי מבקש שאפעל בהם ואני מחפשת את דרכי בזהירות: בעבודה עם אנשים רגישים מאוד ועם מערכת החינוך בנושא, בעבודה בשיקום עם מתמודדים עם אתגרים נפשיים ועם מערכת בריאות הנפש בנושא. חיבור שני הנושאים שמניסיוני מאוד קשורים. בנוסף אני פועלת למען זוגות ובודדים שמחפשים את הדרך לזוגיות הרמונית ואני גם משתדלת לכתוב את הידע שיש לי כדי שיוכל לשרת את העולם וגם מפני שאני נהנית לכתוב.

לפני 10 שנים הייתי אדם רוחני, אולם את עולם החומר הכרתי פחות ואהבתי פחות. אני זוכרת את היום שבו בחרתי באמת לחיות כאן על האדמה וסוף סוף הרגשתי שגם כאן יש לי בית.

כמות האנשים שאני פוגשת
הולכת וגדלה וגם ההנאה שלי מכך, העולם הזה הוא ביתי עם כל האתגרים שהוא מביא אני שמחה להיות כאן ומאחלת שנה של ריפוי מתוך שמחה לי , לכל מי שאפגוש בדרכי ולכל מי שנמצא כאן בעולם הזה.

עולם ההייטק - שמורה של אנשים רגישים מאוד

יש שמורות טבע, יש שמורות אינדיאנים ויש שמורה לאנשים רגישים מאוד.

למה בכלל אנשים רגישים מאוד צריכים שמורה?

אחרי שנים של דחייה חברתית ואי הבנה הדדית עם שאר החברה, התחילו אנשים יצירתיים אלו, האנשים הרגישים מאוד לחפש להם מקום נפרד משל עצמם, מקום שלא יגידו להם מה לעשות ואיך להתנהג. מקום שהם יוכלו להיות בדיוק מי שהם ויוכלו ליצור בו ולשחק.

למי שאינו מעודכן עדיין, אנשים רגישים מאוד אלו אנשים עם מערכת עצבים שעובדת בתדר אחר, מבנה נפש קצת שונה, מאוד יצירתיים, מאוד אינטליגנטיים, רואים לעומק ומבינים דברים באופן שונה. אנשים אלו בהרבה מקרים לא דומים לאלו שסביבם. בעבר הם היו הכוהנים, יועצי המלך, המרפאים, האומנים והאינטלקטואלים שקידמו את העולם קדימה.
בעבר הם נחשבו העילית של החברה, נשאו אליהם עיניים והלכו אחריהם. בימינו החברה מוקיעה אותם ודורשת מהם להשתנות כדי להתאים את עצמם ומסממת אותם בילדות כדי לחסום את השונות שלהם.

אנשים אלו בנו להם שמורה שנקראת הייטק. בשמורה הזו הם חלמו פיתחו וייצרו את מה שבא להם ואיך שבא להם. חלק מהפרויקטים הצליחו וחלק לא ובעיקר הם שיחקו ויצרו כאוות נפשם.
בשלב זה ההייטק הפך למקום שכולם נשאו אליו עיניים, בדיוק כמו בעבר כשהעם נשא עיניו לאינטלקטואלים.

בשלב מסוים אנשים שונים שאינם רגישים מאוד גילו את ההייטק ואת ההזדמנות שבו והחלו לחפש דרכים להשתתף בחגיגה. לאט לאט כמות העובדים בחברות ההייטק שאינם יצרניים גדלה ואנשי ההייטק נאלצו לעבוד יותר ויותר כדי לשאת על גבם את כל שאר העובדים והמשקיעים. בנוסף התחילו להגיע עובדי פיתוח שמה שעניין אותם זה הכסף והכבוד ולא היצירתיות והם דרשו תנאים שהכבידו על עולם ההייטק.

ההייטק הפסיק להיות המקום שבו האנשים הרגישים מאוד יכולים ליצור כאוות נפשם ולחיות בדרך שמתאימה להם. עכשיו הם העבדים של שאר הארגון.

אם שאלתם את עצמכם אז מה זו נפילת ההייטק. זוהי הנפילה שנוצרה כשהאנשים הרגישים מאוד הרגישו שזה כבר לא מה שהיה והתחילו לעזוב את החברות שבנו על גבם. ההייטק הפסיק להיות מקום מתאים להם. ההייטק התחיל לאבד את האנשים שיצרו אותו והחזיקו אותו.

האנשים הרגישים מאוד אלו אינדיבידואלים ששעבוד אינו מתאים להם. הם בדרך כלל מסתפקים במועט אבל הוא צריך להיות מדויק והם זקוקים לחופש ליצור.

בשנים שהאנשים הרגישים מאוד היו בהייטק, נוצרו בחברה שלנו פערים עצומים ובעיות גדולות, אותם אלו שאמורים היו להבחין בזה ולצור שינוי קיבלו את המסר החברתי, הסכימו לזוז הצידה ולהתכנס בשמורה שלהם, וכך נוצר המצב החברתי מדיני שיש היום.

כשהאנשים הרגישים מאוד יצאו מההייטק והתפזרו בחברה, התחילה הצעקה של הצורך בשינוי להתחזק.

אז היכן הם אנשי ההייטק היום?
חלקם בנו מחדש חברות הייטק קטנות והפעם הם נזהרים מלמלא אותם באחרים.
חלקם הפכו למטפלים הוליסטיים (התחום בנוי על אנשים רגישים מאוד).
חלקם פרשו לאומנות
וחלקם מחפשים את הדרך החדשה שלהם.

לאנשים הרגישים מאוד ישנם הרבה יכולות ובדרך כלל צרכים מועטים. הם יודעים למה הם זקוקים והם מספיק יצירתיים כדי למצוא את המקום שמתאים להם.

אני עצמי עבדתי בהייטק משנת 1979 והייתי בו לאורך כל שנות ההצלחה שלו ועד לקריסה שלו וראיתי מול עיני את השינוי קורה. בתקופה ההיא, כל מה שהבנתי הוא שכבר לא טוב לי כפי שהיה לי בעבר. בהסתכלות אחורה אני מבינה שגם אני עזבתי את ההייטק ביום שהרגשתי שמצרים את צעדיי ואיני חופשיה יותר להמשיך ולייצר בדרך שמתאימה לי.

מה שכתבתי פה זו הדעה שלי וההבנה שלי על מה שראיתי וחוויתי ב-22 השנים שהייתי בעולם ההייטק. זו בהחלט הפרשנות היצירתית שלי למה שקרה.

להחזיר את הצבע לחיי

אחרי חודשים ארוכים בהם ציירתי בעיפרון, היום חזרתי לצייר בצבע. הצבע מזרים לתוכי שמחה. ולוקח אותי למחוזות חדשים.


אני מתבוננת בחוויה ומרגישה שלא רק בציור חסר הצבע בחיי, אלא גם בחיי עצמם. משהו בחיי מרגיש חסר צבע, חסר תשוקה, חסר טעם חיים.





בחודשים האחרונים עברתי תהליכים נפשיים עמוקים אחד אחרי השני ופתאום אני מרגישה שבמסע הפנימי העמוק הזה איבדו חיי החיצוניים חלק מהחיות שלהם, חלק מהצבע שלהם.

 בספר "רצות עם זאבים" מזכירה הכותבת את החלוקה של האנרגיה בין החיים החיצוניים לחיים "ביער הפראי" שבתוכנו.

בתקופה האחרונה, רוב האנרגיה שלי שימשה לתהליכים הפנימיים ולחיים החיצוניים נשאר ממש מעט. על אף שתפקדתי בחוץ, התחושה שלי היא שחייתי בחוץ ממש מעט.

בימים האחרונים משהו בי השתנה. נראה שהתהליך הפנימי הנוכחי הסתיים ואני פונה שוב לחיים שבחוץ.
המון דברים השתנו גם בחוץ, חלק מהם היו הסיבות להתחלת התהליך הפנימי שלי. עד עכשיו עבדתי איתם בתוכי וכשאני יוצאת שוב החוצה מסתבר שהעולם נשאר כפי שהיה.

אותם דברים ששינו את חיי מחכים לי שאבוא ואבדוק את חיי מחדש, הפעם יחד עם הכוחות והשינויים שעשיתי בתוכי.

פתאום אני מרגישה שיש לי כוחות ולא ברור לי מה אני רוצה לעשות איתם. התחושה הראשונית היא חוסר שקט. הייתי יכולה לברוח מאותו חוסר שקט, אך במקום זה הלכתי לברר מהי מהותו.

בבדיקה שנייה עם עצמי מסתבר שחוסר השקט נובע מכך שיש לי יותר כוח ממה שאני צריכה כדי להתקיים ואני יכולה לעשות אתו ככל העולה על רוחי, שפע אמיתי.

במשך רוב חיי עד כה ובמיוחד מאז שנולדו ילדי, תמיד הכוח שלי שימש לטיפול בבית ובילדי. יחד עם עבודה ולימודים לא נשאר לי כמעט כוח פנוי. כפי שכתבתי בבלוגים קודמים ילדי פרשו כנפיים וביתי די ריק, זהו הזמן לבחור מחדש את חיי ומה אעשה בכוחותי.

אני מניחה שעוד אנשים מגיעים לנקודה זו בחיים וברור שניתן להרגיש מיותר במצב הזה. אותי זה לוקח לתחושה של חופש, אני יכולה לעשות בכוחותי ככל העולה על רוחי,  ותחושה שפע, יש לי כוח והוא פנוי לי לעצמי.

עם זאת לאחר העשייה הפנימית המרובה זהו קודם כל זמן לנוח וגם לעשות דברים שמחזקים אותי. אני יכולה לצייר, אני יכולה לעבוד בגינה, אני יכולה לפעול למען האנשים  הרגישים מאוד, אני יכולה לעזור למערכת החינוך ולהורים להכיר וללמוד את נושא הילדים הרגישים מאוד, אני יכולה לעזור לעולם להכיר את נושא הזוגיות ההרמונית, אני יכולה ללמד את שיטות הטיפול שלי, אני יכולה לכתוב ספרים ובטח יש עוד מספר דברים לעשות.

בכוח שיש לי אני אחלום, כפי שאומרת הלטאה בקלפי הסגולה, זהו זמן לחלום את האפשרויות של העתיד. אני אוהבת לחלום ואני אשמח להתמסר לחלומות הללו. אני קוראת לכוחו של הפן הנשי להביא לי חלומות שאוכל לבחור מהם את המשך דרכי והעשייה שלי בעולם.

כוחה של האמפתיה

הזוגיות שלי עם בעלי היוותה מנוע התפתחות מרכזי בחיי. זוגיות של אהבה גדולה שבה גם האתגרים עצומים, דחפה אותי קדימה כל הזמן. לימדה אותי על זוגיות מאתגרת, על כוחה של אהבה ועל ריפוי זוגיות.

לפני מספר ימים אמר לי בעלי, אחרי כל מה שעברת, את עדיין לומדת דברים חדשים? אז כן אני לומדת כל הזמן וגם היום, הפעם השיעור הוא בכוחה של האמפתיה והשפעתה על חיי.

לפעמים קורה לנו שאנו עושים דבר שלא בכוונה ואדם אחר נפגע. מצב כזה מערער והרבה פעמים מבלבל. עם מצב כזה נפגשתי לאחרונה ושם התחיל עבורי מסע נוסף.



נפגעתי מאירוע תמים ללא כוונה מצד בעלי. במשך ימים הסתובבתי חסרת מנוחה. הוא אף ביקש מיד סליחה וזה לא הספיק. בשיחות בינינו ניסינו להבין מה חסר לי. ללא הצלחתי להבין מה חסר לי. הרי זה באמת היה לא בכוונה וגם נאמרה סליחה וגם ישבנו יחד וניסינו להבין וללמוד לעתיד. מדוע אני ממשיכה להרגיש לבד.



ניסינו להחליף תפקידים, זה לא היה לי קל, אבל אז פתאום הבנתי שמה שחסר לי זו אמפתיה. איני מחפשת להאשים ואיני מחפשת אשמים אבל ללא האמפתיה גם הסליחה הייתה ריקה, אני נשארת עם הכאב לבד.

הגילוי היה מדהים.






מהי בעצם אמפתיה?



אמפתיה זו נוכחות של אדם אחד עם האחר כשהאחר נמצא בקושי או כאב. קל לנו לעשות זאת שכאין לנו קשר לנושא אבל כשהקושי מאיים עלינו או שיש לנו אחריות על הכאב, להיות שם באמפתיה זהו אתגר גדול מאוד.

כאשר אנחנו פוגעים במישהו אחר בטעות לרוב אנחנו נסגרים, קשה לנו עם העובדה שפגענו באדם אחר.
אני גם אלך ואבדוק בתוכי כיצד זה קרה, אבקש סליחה ואשתדל שזה לא יקרה. מסתבר שזה לא מספיק.

כאשר נפגעתי גם הסליחה וגם הבדיקה איך למנוע את הפעם הבאה לא ניחמו אותי. משהו היה חסר.

לפעמים אנו ממציאים חוק שאם נקיים אותו הפגיעות יקרו פחות, אבל חוקים לוקחים את החופש וזהו נזק גדול.
אם כך מה עושים? מה ניתן לעשות כשיש כאב ואיננו רוצים לחנוק את המשך החיים שלנו בחוקים?


האמפתיה זו הוויה של שותפות ויחד, כשמישהו בכאב ואני איתו באמפתיה הוא לא נשאר בכאב לבד. אני פותחת את לבי וחולקת איתו את כאבו. עבורו היינו שם יחד, הייתי שם איתו. עבורי, חוויתי חלק מהכאב שיצרתי. זה קשה, גם להתחבר לכאב וגם לדעת שאני, גם אם לא במתכוון, פגעתי באדם אחר ויצרתי את הכאב.


הסכמה כזו לחוש חלק מהכאב שיצרתי מניעה בתוכנו תהליך שיעזור לנו להתנהל באופן אחר בהמשך. משהו בתוכנו, בתוך הנפש שלנו יתפתח ויגדל ואנחנו נשתנה בלי לדעת שמשהו בכלל קרה. אנו נמצא את עצמנו פועלים בחיים באופן אחר בלי להחליט על דברים שאיננו עושים ובלי לשים לנו ולאחרים חוקים שיגבילו את החופש שלנו.



ישנם מספר בעיות שקשורות ב"להיות באמפתיה" במצב כזה.
הראשונה היא שהרבה פעמים בן זוגנו לאירוע יברח בעצמו מהכאב ולא יישאר בו, ואז אי לנו עם מי להיות בכאב.
השנייה היא שהרבה פעמים הוא יאשים אותנו בכאב שלו ואנו נצטרך להתגונן ואז לא נוכל להיות איתו.
סיבה נוספת לקושי להיות באמפתיה היא שאנחנו נאשים את עצמנו. זהו גם ההסבר מדוע שיפוטיות אינה מאפשרת צמיחה.


במצבים אלו, גם אנו וגם בן זוגנו איבדנו הזדמנות לצמוח בעזרת הכאב ואותה התנהלות שקרתה הפעם תמשיך ותפגע בנו שוב ושוב. דבר נוסף שפספסנו זוהי חוויית הקירבה שנוצרת כאשר אנו חולקים כאב ביחד.




כשהאמפתיה הופיע הפעם בחיי, יכולתי ללכת אחורה ולהבין את הבדידות שחשתי שנים רבות. את המקומות שבהם אני חשה בדידות גם היום ועצרתי לשלוח אמפתיה לעצמי לכל אותם מקומות. הקסם של האמפתיה הוא שהיא יכולה לרפא גם אחורה. תנסו את זה.

עברתי על אירועי חיי ובדקתי היכן הייתי באמפתיה, היכן לא הייתי באמפתיה עם אחרים והיכן חסרה לי האמפתיה אלי. היו כאלו המון בחיי.

כשנפתח השער עלתה בתוכי אותה איריס שנשארה לבד עם הכאב בכל אותן שנים עצובה וכואבת שומרת על כל אותם כאבים שכבר מזמן חשבתי ששכחתי. אני מחבקת אותה ונמצאת איתה בכל אותם אירועים, אני באמפתיה איתה, אמפתיה מרפאה, ויש לי גם תודה לומר לה. בזכותה והמסע שעשיתי, למדתי לרפא בעזרת אמפתיה.

בזכותה למדתי לרפא זוגיות ע"י כך שאני מלמדת אמפתיה את בני הזוג.
אני עוזרת להורים לילדים רגישים מאוד בעזרת האמפתיה: להורים בקושי שלהם, לילדים בקושי שלהם, למורים וכל מי שמתמודד שם בקושי שלהם.
אני נותנת מקום לקושי והופכת אותו למורה ולכוח התפתחות.

אני נמצאת שם עם אותה אמפתיה, עם הילדים הרגישים מאוד, שהעולם דוחה, מבקש מהם להיות מישהו אחר, לא להיות מי שהם ופוגע בהם. אני נמצאת איתם באמפתיה עם הכאב העצום שלהם שאספו במשך כל חייהם ומבקשת מהם לסלוח לעולם על מה שהוא, על הבורות ועל אי ההבנה ולחזור לקשר עם העולם. לחזור להיות חלק מהעולם ובעזרת יכולותיהם המיוחדות, לעזור לנו לרפא את העולם, להיות כאן מי שהם באו להיות פה ולפעול למען עולם טוב יותר בכל דרך שמתאימה להם ובעזרת אמפתיה לסבל של כל מי שנמצא כאן.

כוחה של האמפתיה הוא בהכלה וריפוי של כאב, גם כאב של הווה וגם כאב של עבר.

משם צמחו גם שיטת "הזוגיות ההרמונית" וה"מפגש הפנימי".
תודה לך איריס של העבר, על הדרך ועל ההסכמה להיות בכל אותם אירועי חיים ולא לוותר על הכאב ועל ההתפתחות. תודה לך שעזרת לי להפוך למי שאני היום.

עוד ילד עולה לי לתיכון

הילד שלי ילך לתיכון בשנה הבאה. זהו ילד שני, כבר עברתי את זה פעם.

אני פחות מפחדת מהפעם הראשונה, הצלחנו לעבור את זה במינימום נזקים, בעצם אני די בטוחה שיהיה בסדר.

עם זאת המצב מזכיר לי את הפעם הקודמת, את הפחדים, את הבעיות שהיו, את הקושי שהיה. והמלחמות, כמה מלחמות היו אז. כמה הייתי בודדה בתוך אותן מלחמות.

עם כל הניסיון והמקום הנהדר של הבת שלי הגדולה היום, עדיין אני מוצאת את עצמי בודקת את כלי הנשק שלי, האם הם מוכנים למלחמה?

הילד הזה שבחטיבת הביניים התקבל כל-כך בעדינות, כל-כך בהבנה, האם גם התיכון ישכיל לטפל בו כך?



למה הם זקוקים בשביל להבין במי מדובר ולתת לו את מה שהוא זקוק לו?

כיצד אני יכולה לתמוך בתהליך ואולי הפעם לא ממקום של מלחמה עם גדודי טנקים ששועטים להגן על הילד שלי?

האם הפעם תוכל חטיבת הטנקים שלי שירתה על כל מורה שניסה להפוך את הבת שלי למישהו אחר להיות עם פרחים בקנה?

הרבה שאלות ועם זאת השקט שבפנים מראה לי את הדרך שעשיתי ואת הניקיון שבתוכי בנושא מערכת החינוך.
אולי גם ההצלחה עם בתי מאפשרת לי להישאר בשקט ובבדיקה של המצב גם יחד.

בכל מקרה ברור שהשקט והניקיון הללו מאפשרים לי היום לעזור לילדים אחרים עם מערכת החינוך וגם לכתוב את המידעון והמאמר הקרובים בנושא "הורות לילדים רגישים מאוד".





אני רואה את ההורים של הילדים שאותם אני מלווה, את הכאב שלהם על מה שהילד שלהם עבר וברור לי שאותם לא משאירים לבד כפי שאני הייתי.

חברה אמרה לי , שהיום אנחנו עוברים דברים כדי להעביר את זה הלאה.

עבורי זו זכות גדולה לתמוך בהורים שמתמודדים עם ילדים רגישים מאוד ועם מערכת החינוך ולעשות את זה בלי לפגוע במיוחדות של הילד ובלי להעמיס עליו.








מאחלת לנו ולמערכת החינוך בשנים הבאות, הבנה והתפתחות ממקום של קבלת הילדים הרגישים מאוד בדיוק כפי שהם. יחס כזה יביא המון טוב לילדים למערכת החינוך עצמה ולעולם כולו.



בתמונות: ארצנו היפה, שמרי על ילדינו.

אמן!